בש"פ 5504/11 אליהו מיארה נ. מדינת ישראל

בקשת רשות ערר על החלטתו מיום 18.7.2011 של בית המשפט המחוזי חיפה (כב' השופט א' טובי ) בעמ"ת 29920-07-11, בגדרה התקבל ערר על החלטת בית משפט השלום בקריות (כב' השופטת ר' לאופר-חסון ), ולפיה נעצר המבקש עד לתום ההליכים.

1.

ביום 15.6.2011 הוגש כנגד המבקש כתב אישום המייחס לו מספר עבירות של איומים, תקיפה והעלבה של עובד ציבור ועוד. על פי המתואר בכתב האישום, ביום 9.6.2011 הגיע המבקש למרפאת קופת חולים

"כללית" בקרית מוצקין, תקף והכה את הרוקח ואיים עליו; תקף והכה גם את המאבטח, איים עליו בסכין וניסה ליטול את אקדחו. לקינוח, כאשר הגיעו שוטרים למקום, תקף גם אותם ואיים עליהם. כשבועיים עובר לאירוע המתואר לעיל, איים המבקש על המנהלת האדמיניסטרטיבית של המרפאה כי יכה אותה ויהרגה.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה נגד המבקש בקשה למעצרו עד תום ההליכים. הדיון שהתקיים ביום 17.7.2011 התמקד בשאלת חלופת המעצר, לאור מצבו הבריאותי של המבקש והמלצת התסקיר בעניינו. בהתאם להמלצת שירות המבחן, הורה בית משפט השלום ביום 17.7.2011 על שחרור המבקש לחלופת מעצר בבית אחותו וגיסו ובפיקוחם ובאיזוק אלקטרוני, ותוך קביעת הסדרים מיוחדים ליציאה בליווי לטיפולים רפואיים. על החלטה זו עררה המשיבה ל בית המשפט המחוזי, שקיבל את הערר נוכח קיומן של ראיות לכאורה ומסוכנותו הלכאורית של המבקש כפי שנלמדת מאופי התנהגותו, עברו הפלילי, מאסר מותנה בן 7 חודשים שהושת עליו בשל עבירה דומה קודמת וכתב אישום בגין עבירות דומות התלוי ועומד נגדו. בית המשפט המחוזי עמד על כך שלאור התנהגותו שלוחת הרסן של המבקש, עברו הפלילי הטרי ודבריו לשוטרים המעידים על זלזול בוטה ברשויות אכיפת החוק, אין לתת בו אמון, ואין להסתפק בעניינו בחלופת מעצר. זאת גם על רקע התרבות מקרי האלימות כלפי עובדי ציבור בכלל ואנשי צוותי רפואה בפרט.

מכאן לבקשת רשות הערר שבפניי.

3.

המבקש טען כי יש לתת רשות ערר בעניינו, מאחר שטרם נקבעו מסמרות לעניין היקף הערעור נוכח תיקון מס' 8 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, ס"ח תשע"א 2284 (להלן: התיקון לחוק ). על פי התיקון לחוק, שנכנס לתוקפו ביום 27.3.2011, נקבע בסעיף 51(א1)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), כי יש צורך בקבלת רשות לערור על החלטת בית משפט מחוזי לפי סעיף 53 לחוק המעצרים, וערר כאמור לא יהיה עוד בזכות.

לעניין זה התייחסתי לא מכבר בהחלטתי בבש"פ 5702/11 צופי נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 8.8.2011), שם סקרתי את הפסיקה לעניין התיקון לחוק והקורא מוזמן לעיין שם. כפי שנאמר שם, אני סבור כי טרם בשלה השעה לקביעת אמות המידה למתן רשות ערר, ויש להניח כי אלו ילכו ויתגבשו "תוך כדי תנועה" ולאחר שיצטבר ניסיון שיפוטי. כך גם לעניין השאלה שעורר המבקש, האם אמות המידה למתן רשות ערר לגבי מעצר עד תום ההליכים תהיינה דומות לאמות המידה לגבי מעצר ימים.

אשר לטענת המבקש כי יש מקום ליתן רשות ערר מאחר ש בית המשפט המחוזי הפך את החלטת בית משפט השלום, אפנה להחלטתי בבש"פ 5452/11 שיח נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.7.2011), שם קבעתי כי "העובדה ש בית המשפט המחוזי הפך את החלטת בית משפט השלום, היא כשלעצמה, אינה מצדיקה מתן רשות ערר לפי סעיף 53(א1) לחוק המעצרים". הדברים יפים גם לענייננו.

4.

המבקש העלה שורה של טענות לגבי נסיבותיו האישיות ומצבו הרפואי, כנסיבות מיוחדות שיצדיקו מתן רשות לערור. ברם, המדובר בטענות פרטניות שאינן חורגות מעניינו של המבקש ואין להן השלכות רוחב, כך שאין בכל אלה כדי להצדיק מתן רשות ערעור.

אשר על כן, הבקשה נדחית.