בש"פ 8559/12 יוסף סעיד נ. מדינת ישראל

1.

לפני בקשת רשות לערור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ע' גרשון ) מתאריך 22.11.2012 ב-עמ"ת 39751-11-12, בגדרה התקבל ערר המשיבה על החלטת בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת י' אבירם ) מתאריך 20.11.2012 ב-מ"ת 52194-10-12, בדבר שחרור המבקש לחלופת מעצר.

תמצית העובדות וההליכים הקודמים

2.

כל העובדות הנדרשות להכרעה בבקשה, כמו גם בדבר ההליכים הקודמים, תוארו בהרחבה בהחלטתי ב-בש"פ 8481/12 מתאריך 26.11.2012, אשר ניתנה בעניין אחיו של המבקש, מרואן סעיד.

בקיצור נמרץ אציין, כי המדובר בקטטה בין המבקש ואחיו, לבין האחים איאד וראמי חילו, אשר במהלכה, על פי הנטען, דקרו המבקש ואחיו את ראמי חילו באמצעות סכין. בית משפט השלום הנכבד הורה על שחרור המבקש ואחיו לחלופת מעצר בתנאים מגבילים. על החלטה זו הגישה המשיבה ערר לבית משפט המחוזי, אשר קיבל את הערר והורה על מעצרם של שניים עד לתום ההליכים המשפטיים כנגדם.

מכאן בקשת רשות הערר שלפני.

טענות המבקש

6.

המבקש, המודע לכך שכדי לזכות ברשות לערור עליו להצביע על סוגיה משפטית בעל חשיבות עקרונית, טוען בסעיף 11 לבקשתו כי עניינו מעלה ארבע שאלות משפטיות שכאלה:

א)

האם חומרת העבירה יכולה לכפר על העדר ראיות לכאורה, או על כרסום של ממש בראיות אלה?

ב)

האם בחינת הראיות לכאורה ראוי שתסתמך על ההנחה שבעת חקירת העדים בבית המשפט תשתנה גרסתם באופן שייטיב עם עמדת התביעה?

ג)

האם ניתן לקבוע את קיומן של ראיות לכאורה כאשר אלה מתבססות על הודעותיו של עד יחיד, שחלק מאמירותיו סותרות זו את זו?

ד)

האם חומרת העבירה כשלעצמה שוללת שקילה של חלופת מעצר?

7.

לגופם של דברים, טוען המבקש כי אין די ראיות לכאורה להצדקת מעצרו, ומצביע על כשלים שונים במארג הראייתי כנגדו. עוד טוען המבקש כי גם אם יקבע כי ישנן די ראיות לכאורה בענייננו, עדיין יש לקבל את המלצת שירות המבחן, ולהורות על שחרורו לחלופת מעצר.

דיון והכרעה

8.

לאחר עיון בבקשה ובמכלול החומר שצורף לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערר – להידחות . להלן יפורטו בקצרה הנימוקים למסקנתי זו.

9.

המבקש, אשר היה ער לכך שעליו להצביע על שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית, טען, כאמור, לארבע סוגיות משפטיות שונות העולות לכאורה בעניינו.

10.

עיון מדוקדק בשלוש השאלות משפטיות הראשונות להן טוען המבקש מעלה כי למעשה כולן סובבות סביב סוגיית קיומן או היעדרן של ראיות לכאורה בעניינו. במילים אחרות, די בקביעה לפיה ישנן די ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המבקש כדי לשמוט את הקרקע מתחת לשלוש השאלות הנ"ל.

בהחלטתו, ציין בית המשפט המחוזי כי "בשלב זה יש לבחון אם יש בראיות הלכאוריות שבידי המאשימה פוטנציאל שיש בו כדי להרשיע את המשיבים [המבקש ואחיו, הבהרה שלי – ח"מ ]. סבורני כי התשובה על השאלה האמורה הינה חיובית בהחלט " (ההדגשה הוספה – ח"מ ). לפיכך, ומבלי לקבוע מסמרות באשר לשאלה האם יש באותן סוגיות בהן כדי להצדיק מתן רשות ערר, סבורני כי ניתן לקבוע שבענייננו השאלות העיוניות אותן פירט המבקש אינן מתעוררות בפועל.

עוד אציין, כי גם המבקש, כמו אחיו, לא צירף לבקשה את חומר הראיות הלכאורי, וזאת אף על פי שבסעיף 24-22 לבקשתו הוא גרס שיש כשלים שונים בראיות אלה. מטבע הדברים, משלא צורף החומר הנ"ל – אין באפשרותי לבחון באופן ממשי האם אכן נפלה שגגה במסקנתו של בית המשפט המחוזי הנכבד בדבר קיומן של ראיות לכאורה (וזאת מבלי שאביע עמדה האם שגגה שכזו, אם התקיימה, היתה מצדיקה מתן רשות ערר).

11.

נותר לי איפוא לדון בשאלה הרביעית עליה הצביע המבקש, והיא האם חומרת העבירה כשלעצמה שוללת שקילה של חלופת מעצר.

ככלל, התשובה לשאלה זו הינה שלילית, וזאת בהתאם למצוות המחוקק, הקבועה בסעיף 21(ב)(1) ל חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996 , שמחייבת את בית המשפט לבחון את האפשרות לשחרר את הנאשם לחלופת מעצר, גם מקום שבו מצא כי קיימות כנגדו ראיות לכאורה ועילת מעצר.

לא התרשמתי כי בית המשפט המחוזי הנכבד לא נתן דעתו לבחינת האפשרות לשחרר את המבקש לחלופת מעצר. בית המשפט הנכבד התייחס בפיסקה 3 להחלטתו לתסקיר המעצר שנעשה בעניינו של המבקש, אך בסופו של דבר ציין כי בהתאם לנסיבות העניין, אין אפשרות לאיין מסוכנותם הרבה של המבקש ושל אחיו אלא בדרך של מעצרם עד לתום ההליכים. לנוכח העובדה כי שתי ערכאות נתנו דעתן לעניין חלופת המעצר, לא מצאתי לנכון כי הבקשה תענה כך שבית משפט זה ידרש לה, כערכאה שלישית.

12.

סוף דבר: נוכח כל האמור לעיל – הבקשה נדחית .