בש"פ 7559/11 ליאון חימי נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשת רשות לערור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז מתאריך 11.10.2011 (כבוד השופטת נ' אהד ), בגדרה התקבל ערר המדינה על החלטתו של בית המשפט השלום בנתניה (כבוד השופטת ס' קולנדר-אברמוביץ ), והוחלט על מעצרו של המבקש עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

2.

כנגד המבקש הוגש בתאריך 28.9.2011 כתב אישום, המייחס לו עבירות של התפרצות למקום מגורים בכוונה לבצע גניבה, היזק לרכוש במזיד וגניבה. על-פי עובדות כתב האישום, בתאריך 17.8.2011, בסמוך לשעה 21:30 בערב, התפרץ המבקש לדירתו של ג'רום דריה (להלן: המתלונן ) בנתניה באמצעות שבירת המנעול בדלת המרפסת, וגנב פריטי רכוש שונים של המתלונן שהיו בדירה, ביניהם מחשב נייד, מכשיר אייפון, תכשיטי זהב וארנק.

3.

בד בבד עם הגשת כתב-האישום הגישה המשיבה לבית המשפט השלום בנתניה בקשה למעצר המבקש עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. בבקשתה טענה המשיבה כי בידיה ראיות לכאורה להוכחת הנטען בכתב-האישום, לרבות דגימת DNA הקושרת את המבקש לדירה שנפרצה. כן טענה המשיבה כי נוכח עברו הפלילי המכביד של המבקש, אשר צבר לחובתו שמונה הרשעות קודמות בגין עבירות רכוש, אלימות והפרת הוראה חוקית, קמה בעניינו עילת מעצר מכוח סעיף 21(א)(1)(ב) ל חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ).

4.

במסגרת הדיון בבקשה, שנערך בתאריך 10.10.2011, הסכים בא כוח המבקש

לקיומה של עילת מעצר ולקיומן של ראיות לכאורה, אך עתר לשחרורו של מרשו לחלופת מעצר בבית הוריו ובפיקוחם. המשיבה חזרה על נימוקי הבקשה, והדגישה כי לשיטתה אין מקום לשחרר את המבקש לחלופת מעצר, בפרט לא לפני קבלת עמדתו של שירות המבחן. בתום הדיון החליט בית המשפט השלום הנכבד לשחרר את המבקש למעצר בית מלא בבית הוריו בנתניה, לאחר שהתרשם כי ניתן לאיין את מסוכנותו של המבקש באמצעות חלופה זו.

על החלטה זו של בית משפט השלום הגישה המשיבה ערר לבית המשפט המחוזי.

5.

בהודעת הערר טענה המשיבה כי שגה בית משפט השלום משלא התייחס בהחלטתו לעברו הפלילי המכביד של המבקש, או לעובדה כי ביצע את העבירות בעת שתלויים ועומדים נגדו שני מאסרים על תנאי – ולא עמד על משמעותן של נסיבות אלה לעניין המסוכנות הנשקפת מן המשיב. כן השיגה המשיבה על החלטתו של בית המשפט השלום לשחרר את המבקש לחלופת המעצר שהוצעה מבלי להתרשם מן המפקחים ומבלי להיזקק לתסקיר שירות המבחן.

6.

בתאריך 11.10.2011, בתום דיון בערר, החליט בית המשפט המחוזי הנכבד לקבל את הערר, והורה על מעצרו של המבקש עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. בהחלטתו קבע בית המשפט כי קיים קושי ליתן במבקש את האמון הנדרש לצורך שחרור לחלופת מעצר, נוכח התעוזה העולה מנסיבות ביצוע העבירה (בשעות הערב ובלא בירור מקדים באשר לנוכחות בני הבית בדירה), כמו גם מעברו הפלילי המכביד של המבקש ומהעובדה שביצע את העבירות המיוחסות לו בעת שתלויים ועומדים כנגדו שני מאסרים-על-תנאי. בנסיבות אלה, קבע בית המשפט, קיים בסיס ממשי לחשש כי המבקש ישוב לסורו. באשר לחלופת המעצר הקונקרטית שהוצעה על-ידי בא כוח המבקש, קבע בית המשפט כי מקום שרעיונית אין בית המשפט רואה אפשרות לשחרור לחלופת מעצר בשל המסוכנות הנשקפת מן הנאשם, "אין מקום לבחון חלופת מעצר קונקרטית ולהעמיס על שירות המבחן כאשר הוא עמוס לעייפה".

כנגד החלטה זו מופנית בקשת הרשות לערור שבפניי.

7.

במסגרת הבקשה טוען בא כוח המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי משהורה על מעצר המבקש עד תום ההליכים, מבלי לבחון את חלופת המעצר הקונקרטית שהוצעה. בנוסף, משיג בא כוח המבקש על קביעתו של בית המשפט לפיה נסיבות ביצוע העבירה בצירוף עברו הפלילי של המבקש מקשות על האפשרות ליתן בו את האמון הנדרש לצורך שחרורו לחלופת מעצר.

8.

לאחר שעיינתי בבקשה ובחומר שצורף לה, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה – להידחות על הסף , באשר היא אינה מגלה עילה מספקת לבירור עניינו של המבקש בפני ערכאה שיפוטית שלישית. בבקשה לא עולה כל שאלה משפטית או ציבורית החורגת מעניינו הפרטני של המבקש, ואין מתקיימות בה כל נסיבות חריגות, שיש בהן כדי להצדיק בשלב זה הידרשות נוספת לעניינו של המבקש (ראו: בש"פ 5702/11 צופי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.8.2011); בש"פ 5972/11 מזור נ' מדינת ישראל (לא פורסם; 17.8.2011), ולאחרונה בש"פ 7311/11 זידאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם; 18.10.2011)).

9.

לסיום אדגיש כי אין באמור לעיל – כדי למנוע מן המבקש להגיש בעתיד בקשה לעיון חוזר בהחלטתו של בית המשפט המחוזי הנכבד, היה וישתנו הנסיבות ויהיה בידי המבקש להציע חלופת מעצר הדוקה יותר שתוכל להיבדק על דרך של תסקיר מעצר .

10.

סיכומו של דבר – הבקשה נדחית על הסף , בכפוף לאמור בפיסקה 9 שלעיל.