בש"פ 2880/13 מדינת ישראל נ. טל חביף

1.

לפניי בקשת רשות לערור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו במסגרת עמ"ת 37342-04-13 (השופט צ' קפאח ) מיום 22.4.2013. בהחלטה זו נדחה עררה של המבקשת על החלטת בית משפט השלום בתל אביב במסגרת מ"ת 48205-02-13 (השופטת מ' בן ארי ) שהורתה לשחרר את המשיב לחלופת מעצר בתנאים מגבילים.

2.

כנגד המשיב ואדם נוסף הוגש ביום 25.2.2013 כתב אישום, המייחס למשיב שלוש עבירות של סחר בסם מסוכן מסוג קוקאין וכן, באישום נפרד, מספר עבירות של החזקת סם מסוג חשיש. בכל הנוגע לעבירות של סחר בסם מסוכן, התייחס כתב האישום לשלוש עסקאות שנערכו בין המשיב לבין סוכן משטרתי סמוי, בשלוש הזדמנויות שונות.

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המבקשת בקשה למעצרו של המשיב עד לתום ההליכים נגדו. במעמד הדיון בבקשה הסכים בא-כוח המשיב לקיומן של ראיות לכאורה, אולם טען לחולשה ראייתית ביחס לאישום שעניינו החזקת סם. בית משפט השלום ציין כי עילת המעצר קמה בראש ובראשונה בשל האישומים שעניינם סחר בסם, וממילא זו אינה מתאיינת גם ככל שקיימת חולשה ראייתית ביחס לאישום שעניינו החזקת סם. בהמשך לכך, ב חן בית משפט

השלום את תסקירי המעצר שנערכו בעניינו של המשיב. תסקירים אלו עמדו על קשייו של המשיב לתפקד ביציבות, על קשריו עם גורמים שוליים ועל ההתמכרות לסמים ממנה הוא סובל. שירות המבחן בחן מספר חלופות מעצר שהציע המשיב, לרבות מעצר בית בפיקוחם של בני משפחה ושילוב בקהילה טיפולית, אולם בסופו של דבר לא המליץ לשחרורו לחלופה, בהתחשב במגבלת הזמינות של המפקחים המוצעים, מחד גיסא, ובחוסר המוטיבציה של המשיב לעבור טיפול גמילה, מאידך גיסא. עם זאת, לאחר בחינת התסקירים קבע בית משפט השלום כי שירות המבחן לא בדק את האפשרות לשחרר את המשיב לחלופה משולבת הכוללת פיקוח של אביו, אחותו וגיסו, במקום מרוחק ממקום ביצוע העבירות ובשילוב עם מסגרת טיפולית יומית, ועל כן הורה על עריכת תסקיר מעצר משלים בעניינו.

4.

מהתסקיר המשלים עלה כי המשיב מגלה הבנה ראשונית לבעיית ההתמכרות ממנה הוא סובל ומביע נכונות להשתלב בהליך גמילה. משכך, המליץ שירות המבחן לשחרורו לחלופת מעצר בבית אחותו, בפיקוחם של אביו, אחותו וגיסו, וכן המליץ לשלבו במסגרת טיפולית לנפגעי סמים. ביום 21.4.2013, לאחר עיון בתסקיר המשלים ועל סמך חקירת אביו וגיסו של המשיב, הורה בית משפט השלום על שחרורו של המשיב לחלופת המעצר שהומלצה על ידי שירות המבחן.

5.

כנגד החלטתו של בית משפט השלום הוגש ערר מטעם המבקשת. בערר נטען שלא היה מקום לשחרר את המשיב לחלופת מעצר, בשים לב לאישומים החמורים המיוחסים לו, לעברו הפלילי, להתנגדותו להשתלב בטיפול (כפי שזו עלתה מהתסקירים הראשונים) וכן לעמדתו של בית משפט זה ביחס למסוכנות האינהרנטית הקמה מקום בו מיוחסות לנאשם עבירות של סחר בסמים.

6.

ביום 22.4.2013 הורה בית המשפט קמא על דחייתו של הערר. בית המשפט קמא קבע שלא נפלה שגגה כלשהי בהחלטתו של בית משפט השלום, בהתחשב בעמדתו החיובית של שירות המבחן ובעובדה שעברו הפלילי של המשיב בתחום הסמים הוא ישן יחסית, וכן בשים לב לכך שהחלופה שעליה הורה בית שפט השלום כללה "תוואי שיקומי" של ממש. עוד צוין בהחלטתו של בית המשפט קמא שכתב האישום לא מייחס למשיב עבירה של סחר בסמים עם אדם אחר מלבד הסוכן הסמוי, אשר חזר ופנה אליו פעמים אחדות, וכי עובדה זו "מצריכה הסבר".

7.

הבקשה למתן רשות לערור מופנית כנגד החלטה זו של בית המשפט קמא. לשיטת המבקשת, ההחלטה מעוררת שאלה משפטית עקרונית, אשר חורגת מעניינו הקונקרטי של המשיב. לדבריה, ההחלטה היא אחת מתוך שורה של החלטות דומות שניתנו על ידי בית המשפט המחוזי

בתל אביב-יפו במסגרת הליכי מעצר (רובן ככולן מפי השופט קפאח ), ואשר נוקטות כולן בעמדה ביקורתית כלפי הגשת כתבי אישום המבוססים על ביצוע מספר עסקאות סם בין נאשם לבין סוכן משטרתי סמוי (ללא התייחסות לעסקאות שבוצעו עם אחרים), וזאת לאחר שהסוכן חזר ופנה לנאשם פעמים אחדות. עמדה זו, כך טוענת המבקשת, מבוססת על התפיסה שהיעדרן של ראיות על מכירת סמים לגורמים שאינם הסוכן המשטרתי מהווה אינדיקציה לכך שהנאשם לא סחר עם אחרים. לטענת המבקשת, עמדה עקרונית זו היא שהניעה את בית המשפט קמא להעריך את מסוכנותו של המשיב כנמוכה מספיק על מנת לשחרורו לחלופת מעצר. לשיטתה, ראוי להעמיד עמדה זו למבחן, בהתחשב בכך שהיא לא עולה בקנה אחד עם גישתו המחמירה של בית משפט זה בהתייחס למעצר עד תום ההליכים של נאשמים שמיוחסת להם מעורבות בסחר בסמים, כמו גם עם הפרקטיקות המשטרתיות המקובלות בכל הנוגע להפעלת סוכנים סמויים.

8.

לאחר שבחנתי את בקשת הרשות לערור באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, אף מבלי להזדקק לתגובת המשיבה.

9.

כידוע, רשות לערור על החלטה של בית המשפט המחוזי בערר שהוגש על החלטה של בית משפט השלום בענייני מעצרים תינתן במקרים מיוחדים, כאשר בקשת הרשות מעוררת שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים להליך, או בהתקיים נסיבות פרטניות חריגות (ראו: בש"פ 2786/11 ג'ריס נ' מדינת ישראל (17.4.2011); בש"פ 5721/12

בביקר נ' מדינת ישראל (14.8.2012), בפסקה 9; בש"פ 1410/13 הזמי נ' מדינת ישראל (3.3.2013), בפסקה 7; בש"פ 1316/13 ציאושו נ' מדינת ישראל (26.2.2013), בפסקה 8).

10.

אינני סבורה שבקשתה של המבקשת מעוררת שאלה משפטית כללית מן הסוג שמצדיק מתן רשות לערור, והמבקשת אף לא הצביעה על נסיבות פרטניות חריגות שעשויות להצדיק זאת.

11.

עיון בהחלטה מיום 21.4.2013 מעלה שלנגד עיניו של בית משפט השלום, בבואו לשחרר את המשיב לחלופת מעצר, עמדו מספר שיקולים. כך, בית משפט השלום הביא בחשבון את המלצת שירות המבחן, את גילו הצעיר של המשיב, את עברו הפלילי המצומצם יחסית (הכולל בעיקר עבירות של החזקת סם לצריכה עצמית), את נכונותו להשתלב בהליך טיפולי, את הבעיות הבריאותיות שמהן הוא סובל (אשר מקשות עליו להשתלב במסגרת טיפולית סגורה), את התרשמותו החיובית מהמפקחים המוצעים, וכן את העובדה שהנאשם אשר הועמד לדין יחד עם המשיב שוחרר לחלופת מעצר בתנאים מגבילים, על אף שיוחס לו מספר רב יותר של אישומים. נתונים אלו, שאין להם דבר עם מידת מסוכנותו של המשיב כפי שהיא עשויה להילמד ממאפייניהן של עסקאות הסם המתוארות בכתב האישום, עומדים בעינם, והם מבססים לכאורה את ההחלטה לשחררו לחלופת מעצר. הערתו של בית המשפט קמא בכל הנוגע להתנהלותו של הסוכן הסמוי במגעיו עם המשיב לא היוותה שיקול מרכזי – ולא כל שכן שלא הייתה שיקול יחיד – בהחלטה להימנע ממעצרו עד תום ההליכים נגדו. למעשה, בית המשפט קמא רק אזכר עובדה זו כחלק מהתרשמותו הכללית מן המשיב וממסוכנותו.

12.

עניינו של המשיב נבחן בידי שתי ערכאות, אשר ראו לנכון לשחרורו לחלופת מעצר בתנאים מגבילים. לא מצאתי פסול בשיקול דעתן בעניין זה, ובוודאי שאין בהחלטותיהן דבר המצדיק מתן רשות לערור בגלגול שלישי.

13.

סוף דבר: הבקשה למתן רשות לערור נדחית.