בש"פ 7330/11 כהן דניאל נ. מדינת ישראל

1.

זוהי בקשה לאסור את פרסום ההחלטה שניתנה בתיק זה ביום 10.10.2011, ובמסגרתה נדחתה בקשה למתן רשות לערור על החלטת בית המשפט המחוזי לעצור את המבקשים עד תום ההליכים.

כנגד המבקש 2 (להלן: המבקש ) וכנגד אחיו הוגש כתב אישום אשר מייחס להם עבירות שונות הנוגעות לסחר בסמים. בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה לעצור את המבקש ואת אחיו עד תום ההליכים המשפטיים נגדם. בית משפט השלום (כבוד השופט ר' שמיע ) הורה לשחרר את המבקש ואת אחיו לחלופת מעצר, אך בית המשפט המחוזי (כבוד השופט א' פרקש ) קיבל ערר שהגישה המשיבה והורה על הותרת המבקש ואחיו במעצר עד להגשת תסקיר מעצר בעניינם. בהחלטתי מיום 10.10.2011 דחיתי את בקשת המבקש ואחיו למתן רשות לערור על החלטת בית המשפט המחוזי, מן הנימוקים המפורטים בהחלטה.

2.

המבקש טוען כי נוכח לאחרונה לדעת כי החלטת בית המשפט העליון בעניינו פורסמה באינטרנט ובמאגרים משפטיים שונים, והוא סבור כי יש להורות על איסור פרסומה. לטענתו, מכיוון שרוב בני משפחתו אינם חיים דרך קבע בארץ, מעטים וספורים האנשים אשר מודעים למצב אליו נקלע. בשל כך, טוען המבקש כי יש לאפשר לו למצות את המסגרת השיקומית בה הוא שוהה כרגע ולהותיר לו סיכוי להגשים את תקוותו לפתוח דף חדש ולהשתלב בחברה כאדם נורמטיבי מן השורה. לשיטתו, פרסום ההחלטה בעניינו עשויה לפגוע אנושות בסיכוי כי תקווה זו תתממש. עוד טוען המבקש כי בהתחשב בקהילה הדתית בה הוא חי, פרסום ההחלטה הנוגעת אליו עשוי לפגוע בסיכוייהם של אחיו ואחיותיו להינשא, במקור פרנסתו של אביו, ובסיכוייה של אחותו הבוגרת להשתלב כיאות במקום עבודתה.

המשיבה מתנגדת לבקשה, בהיעדר כל עילה, לשיטתה, להורות על איסור פרסום ההחלטה. המשיבה אינה מכחישה כי פרסום ההחלטה פוגעת בשמו הטוב של המבקש, אך לטענתה, פגיעה זו היא פועל יוצא הכרחי של הוראת סעיף 68(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, לפיה "בית משפט ידון בפומבי". לשיטתה, משלא נתקיימו החריגים הקבועים בסעיף 68(ב) או בסעיף 70 לחוק בתי המשפט, אין כל עילה לאסור את הפרסום.

3.

דין הבקשה להידחות. אין להכחיש כי העובדה שהחלטות בתי המשפט

מתפרסמות באינטרנט, וזמינות לכל אדם אשר משתמש במנועי החיפוש הפופולאריים, עשויה, כשלעצמה, בנסיבות מסויימות, להגביר את הפגיעה הנגרמת לחשוד או לנאשם כתוצאה מפרסום ההחלטות שניתנו בעניינם. יחד עם זאת, אין בפגיעה הנגרמת לחשוד או לנאשם כדי לגבור על העיקרון היסודי המורה על פומביות הדיון, אלא אם נתקיימו אחד החריגים הקבועים בחוק ובהלכה הפסוקה. כפי שנקבע בבש"פ 7367/11 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.10.2011):

בית משפט זה עמד, לא אחת, על חשיבותו העליונה של עיקרון פומביות הדיון ועל חשיבותו של העיקרון בדבר פרסום הליכי בית המשפט, אשר נגזר ממנו (ראו: בש"פ 8698/05 אזולאי נ' מדינת ישראל , פ"ד ס(3) 168 (2005), וההפניות שם; בש"פ 972/06 זריהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.2.2006) (להלן: עניין זריהן ), וההפניות שם)). בהתאם לכך, נקבע כי המבקש לאסור את הפרסום או לקיים את הדיון בדלתיים סגורות נדרש להצביע על נזקים כבדים במיוחד אשר עלולים להיגרם כתוצאה מן הפרסום (ראו למשל: בש"פ 5759/04 תורג'מן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(6) 658 (2004); בש"פ 1105/05

כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.2.2005)). בית המשפט המחוזי קבע כי העורר בענייננו לא עמד בנטל זה; ואכן, בחינת טענותיו השונות של העורר – לעניין הנזק הצפוי – מלמדת כי הוא אינו מצביע על כל נזק אשר חורג מן הנזקים הנגרמים לכל נאשם שעומד לדין בגין עבירות מן הסוג שמואשם בהן העורר, ואשר יש בו כדי לגבור על עיקרון פומביות הדיון. כך, הטענה בדבר פגיעה כלכלית כלל אינה מסוג הטענות אשר יש בהן כדי לגבור על עיקרון פומביות הדיון (ראו: בש"פ 4814/05 ביטאר נ' מדינת ישראל , פס' 12 (לא פורסם, 26.7.2005) (להלן: עניין ביטאר ); עניין זריהן , פס' 8); ואילו יתר הטענות – בדבר אפשרות לחרם, סכנה פיזית ומצב נפשי רעוע של הבן – נטענו בעלמא ללא כל ביסוס (השוו: עניין ביטאר , פס' 11).

אשר על כן, משלא מצביעה הבקשה על אחד החריגים הקבועים בסעיפים 68 ו-70 לחוק בתי המשפט, אין מקום לאסור את פרסום ההחלטה. אין להפוך את החריג לכלל ואת הכלל לחריג – כאשר הפגיעה הנטענת מהפרסום דומה לפגיעה הנגרמת לכל נאשם שהחלטות בעניינו מפורסמות, הרי שיש להחיל את הכלל הרגיל בדבר פומביות הדיון. עצם יחוס העבירות למבקש בכתב האישום, היא הסיבה לפגיעות אשר עשויות להיגרם לו ולמשפחתו, ומכל מקום, אין בכך כדי לשנות מהוראת החוק בדבר פומביות הדיון.

סוף דבר, הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.