בש"פ 2531/13 חיים אסולין נ. מדינת ישראל

1.

בקשת רשות לערור על החלטתו מיום 24.3.2013 של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' סגנית הנשיא ר' יפה-כ"ץ ) ב-עמ"ת 44369-02-13, בגדרה נדחה ערר שהגיש המבקש על החלטתו מיום 17.2.2013 של בית משפט השלום בבאר-שבע (כב' השופט ד' בן-טולילה ) ב-מ"ת 19676-12-12, בה נדחתה בקשת המבקש לעיון חוזר בהחלטה לעוצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

רקע והליכים קודמים

2.

נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו שלוש עבירות של סחר בסם מסוכן, לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש) תשל"ג-1973. המבקש, כך נטען, מכר לסוכן סמוי שפעל בשירות משטרת ישראל סם מסוכן מסוג "חשיש" בשלוש הזדמנויות שונות. בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצר המבקש עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

3.

כעולה מהחלטת בית משפט השלום, בא-כוחו (דאז) של המבקש הסכים לקיומן של ראיות לכאורה נגד המבקש ומשכך לעילת מעצר סטטוטורית. המבקש הופנה לקבלת תסקיר מעצר. מאחר שבתסקיר לא הומלץ לשחררו לחלופת מעצר, הסכים בא כוחו (דאז) של המבקש למעצר תוך שמירה על זכותו לפנות בבקשה לעיון חוזר. לימים הוגשה בקשה לעיון חוזר, ובמסגרתה שב בית המשפט והורה על הגשת תסקיר בעניינו של המבקש. גם במקרה זה לא המליץ שירות המבחן על חלופה. בית המשפט החליט לדחות את הבקשה לעיון חוזר לאחר שבחן את מידת מעורבותו של המבקש בעסקי הסמים ושוכנע כי לכאורה היא "אינה מצומצמת כלל ועיקר" ונוכח האמור בתסקירי שירות המבחן. על החלטה זו ערר המבקש לבית המשפט המחוזי.

4.

טענתו העיקרית של המבקש בערר נסובה סביב ייצוגו של המבקש בבית משפט השלום, ובפרט כלפי ההסכמה שניתנה לקיומן של ראיות לכאורה. בית המשפט דחה את הערר. נקבע, כי אין זה ראוי שסנגור אשר החליף סנגור אחר בייצוג יפתח מחדש את ההליך בלא שיראה עילה של ממש המצדיקה זאת. לגופם של דברים נקבע, כי ממילא חרף ההסכמה בדבר קיומן של ראיות לכאורה בחן בית משפט השלום את הראיות לגופן , ובא למסקנה בדבר קיומן לכאורה של אלו. דבר זה נעשה אף על-ידי בית המשפט המחוזי אשר הגיע למסקנה דומה בדבר מעורבות המבקש בעסקי הסמים. טענה נוספת שנדחתה היתה כי נאשמים אחרים באותה פרשה שוחררו לחלופת מעצר וכי משכך מדובר באפליה של המבקש. נקבע, כי ניתן לאבחן את המקרים האחרים מזה של המבקש, שכן בהם התקיימו נסיבות ספציפיות כגון: חולשה בראיות, שיקולי שיקום, וכדומה – נסיבות אשר אינן מתקיימות בעניינו של המבקש. נקבע, כי לא מדובר באפליה פסולה, אלא באבחון כל מקרה לגופו. הוסף, כי על מנת לסטות מהמלצה שלילית של שירות המבחן נדרשים נימוקים כבדי משקל, וכי בית משפט השלום בצדק לא מצא נימוקים שכאלו. על החלטה זו הוגש הערר הנוכחי.

הבקשה

5.

בבקשה נטען באריכות רבה (רבה מדי), בין היתר, ודומה שעיקר, כי המקרה מעלה סוגיה עקרונית בשאלה כלום רשאי סנגורו החדש של נאשם שהחליף ייצוג לחזור בו מהסכמה שניתנה על-ידי הסנגור הקודם לקיומן של ראיות לכאורה. כן נטען, כי המבקש מופלה לרעה לעומת שאר הנאשמים בפרשה אשר שוחררו לחלופת מעצר. עוד נטען, כי הסיבה בגינה לא המליץ שירות המבחן נובעת מחוסר יכולתו של השירות לקבוע האם על המבקש לעבור בנוסף הליך גמילה מסמים.

דיון והכרעה

6.

לאחר העיון באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות אף מבלי להיזקק לתגובת המשיבה.

זאת, אף אם אאמץ את הפרמטרים הגמישים בכל הנוגע למתן רשות ערר ב"גלגול שלישי" בענייני מעצרים (ראו: בש"פ 5702/11 צופי נ' מדינת ישראל ( 8.8.2011); בש"פ 7330/11 כהן נ' מדינת ישראל (10.10.2011)).

בגדרי המקרה דנא אין לשאלה בדבר אפשרותו של סנגור מחליף לחזור בו מהסכמת הסנגור המוחלף לקיומן של ראיות לכאורה נפקות מעשית. זאת, כיוון שקביעות בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי בדבר קיומן של ראיות לכאורה נתבססו לא רק על הסכמה זו אלא גם על בחינה עצמאית של הראיות על-ידי בית המשפט. מבחינה זו, אף אם בענייננו היתה נטענת כהלכתה טענת כשל בייצוג (ונראה כי לא התקיימו התנאים הנדרשים לצורך העלאת טענה זו, ובהם החובה לבקש את עמדת הסנגור הקודם: ע"פ 8868/11 בגימוב נ' מדינת ישראל (23.8.2012), פסקה 28 לפסק דינו של השופט י' דנציגר ), הרי שלא הוכח קיומו של עיוות דין, נוכח המסקנות לעניין קיומן של ראיות לכאורה אליהן הגיע בית המשפט באורח עצמאי (ע"פ 10153/07 קייסי נ' מדינת ישראל (30.7.2012), פסקה 22 לפסק דינה של השופטת ד' ברק-ארז ). למעלה מהדרוש אוסיף, כי אין להלום מצב בו לא יהיה כל משקל לעמדה המוצגת לפרוטוקול על-ידי סנגור, באופן שגם ללא קיומו של טעם כבד משקל ניתן יהיה לחזור מאותה עמדה רק בשל חילופי הייצוג. ברי כי לא ניתן לקיים הליכים כסדרם אם לא ניתן יהיה להתבסס על הסכמות והצהרות המושמעות על-ידי פרקליטי הצדדים.

באשר לטענה לפיה הופלה המבקש לעומת נאשמים אחרים, הרי שכפי שכבר ציין בית המשפט המחוזי – אין מדובר באפליה כלל, אלא באבחנה לגיטימית שנובעת מן השוני הקיים בין נסיבותיו של המבקש ועוצמת הראיות לכאורה נגדו לבין נסיבות הנאשמים האחרים ועוצמת הראיות לכאורה נגדם.

באשר לטענה לפיה שירות המבחן נמנע מלהמליץ על חלופה רק בשל חוסר האפשרות לקבוע האם נזקק המבקש אף להליך גמילה – עיינתי עיין היטב בתסקירי שירות המבחן ומהללו עולה באופן ברור שהסיבה העיקרית והמהותית שבגינה לא הומלץ על שחרורו לחלופה נובעת מקיומה של רמת סיכון לחזרה להתנהגות פורצת גבולות, מיכולתו הגבוהה להשפיע על סביבתו ומן ההתרשמות כי יתקשה לעמוד בגבולות החלופה לאורך זמן. עניין נזקקותו להליך גמילה הוא שיקול נוסף, פחות משמעותי ובטח ובטח שלא בלעדי לאי-ההמלצה.

אשר על כן הבקשה למתן רשות לערור נדחית.