בש"פ 10325/06 מדינת ישראל נ. הנוק מלסה

1.המשיב, שהינו בן 18 שנים ועשרה חודשים, הורשע בבית המשפט המחוזי בתל אביב בעבירה של חבלה בנסיבות מחמירות. לפני בית המשפט התקיים דיון בעניין גזר הדין. בית המשפט החליט שלא לגזור את דינו של המשיב על אתר, והורה, במה שהוא עצמו כינה "צעד לא שגרתי", על שחרורו של המשיב מן המעצר בו היה נתון, וזאת למשך מספר חודשים. מדובר בהחלטה שניתנה ביום 11.12.06.

העוררת משיגה על החלטת השחרור.

2.האירוע נשוא כתב האישום שהוגש כנגד המשיב וכנגד אדם נוסף התרחש ביום 21.5.06. המשיב ושני אנשים נוספים פגשו צעירים אחרים. המשיב וכן אחד מחבריו, מדובר בקטין, החזיקו, כל אחד מהם, סכין בכיס מכנסיו. בין שתי הקבוצות התפתחה קטטה. בשלב מסוים שלף המשיב סכין ודקר את אחד האחרים מספר דקירות בבטנו, בחזהו ובצווארו. המשיב אף שרט את הנדקר באמצעות שבר זכוכית שהיה ברשותו. הנדקר נפצע בצורה קשה ונלקח לבית חולים. המשיב הודה בעובדות כאמור, ובעקבות זאת הורשע. ההודאה באה לאחר הסדר שהביא לתיקונים קלים בכתב האישום. במסגרת ההסדר סוכם שהתביעה תעתור לעונש מאסר שלא יעלה על שלוש שנים.

3.לפני בית המשפט הונחו שלושה תסקירים. אחד התסקירים הינו תסקיר מעצר מחודש יוני 2006. התסקירים האחרים תאריכיהם הם 21.9.06 ו-13.11.06. בסיומו של תסקיר המעצר הומלץ על שחרורו של המשיב לחלופת מעצר. חרף האמור בתסקיר המעצר הוחלט להותיר את המשיב במעצר עד תום ההליכים. בעניין זה אף ניתנה החלטה בבית משפט זה (על-ידי חברתי השופטת חיות). מכל מקום, שני התסקירים המאוחרים יותר שונים מתסקיר המעצר. בתסקיר מיום 21.9.06 נאמר בסיומו כי אין באפשרותו של שירות המבחן לבוא בהמלצה טיפולית.

בתסקיר האחר, זה מיום 13.11.06, כתב שירות המבחן כי המשיב עדיין אינו בשל להתערבות טיפולית מחוץ לכותלי בית הסוהר. עוד נאמר בתסקיר כי השירות מעריך שקיים סיכון למקרים דומים בעתיד, כל עוד המשיב לא יעבור הליך טיפולי. השירות המליץ שבמסגרת גזר הדין ימליץ בית המשפט שהמשיב ישולב בהליך טיפולי במסגרת מאסרו.

4.בפתח הדיון בערעור העלתה הסנגורית המלומדה את הטענה כי אין לבית משפט זה סמכות להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי שניתנה לאחר ההרשעה בדבר שחרורו ממעצר של המשיב. נטען כי מדובר בהחלטת ביניים בהליך פלילי, שלא ניתן לתקוף אותה בפני ערכאת הערעור. אין מקום לקבל את הטענה.

אכן, מדובר בהחלטת ביניים, אלא שההחלטה נוגעת למעצר. הואיל וכך נתונה בידי המדינה רשות להגיש ערר בפני ערכאת הערעור, וזאת על פי סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996.

5.הואיל ואין עסקינן בסוגיה של סמכות, הרי השאלה היא אם בית המשפט המחוזי הפעיל כהלכה את שיקול הדעת הנתון לו להורות על שחרור ממעצר לאחר הרשעה ולקראת גזר הדין.

בית המשפט המחוזי קבע בהחלטת השחרור כי שירות המבחן יוכל לערוך תכנית, בין לעניין עבודה ובין לעניין פיקוח והשגחה על המשיב, וזאת על מנת שכשתבוא שעת גזירת הדין, ניתן יהיה להתחשב בנתונים החדשים. כאמור, שירות המבחן לא המליץ כלל על שחרור ממעצר, אלא העריך כי קיים סיכון לביצוע מעשים דומים אם המשיב לא יעבור הליך טיפולי בין כותלי הכלא. בנסיבות אלה, כשהשירות מעריך שקיים סיכון וכאשר אין הוא ממליץ על שחרור ממעצר לקראת גזר הדין, לא היתה קיימת הצדקה להורות על שחרור.

אינני מתעלם מכך שהמקרה איננו פשוט, זאת לאור גילו הצעיר של המשיב ולאור העובדה שהוא עומד לפני גיוס לצה"ל, אך משההמלצה של השירות לא היתה חיובית, דומה שלא היה מנוס אלא לגזור את הדין.

6.הסנגורית המלומדה טענה כי התערבות בהחלטתו של בית המשפט המחוזי עלולה להשליך באופן שלילי, מבחינתו של המשיב, בכל הנוגע לגזר הדין. לעניין זה חייב אני לומר כי עצם העובדה שמחליט אני לקבל את הערר אינה צריכה להשליך כהוא זה על שיקול דעתו של בית המשפט המחוזי בכל הנוגע לעונש הראוי שיוטל על המשיב. החלטתי אומרת אך זאת, כי על הערכאה הדיונית לגזור את הדין תוך שהמשיב נמצא במעצר. אינני מביע כל דעה ולא כל רמז באשר לגזר הדין הראוי.

7.אי לכך הנני מקבל את הערר ומבטל את החלטתו של בית המשפט המחוזי.

המשיב יישאר במעצר עד שייגזר דינו. אני תקווה כי בית המשפט המחוזי יקיים דיון נוסף בהקדם בעניין העונש.