בש"פ 186/12 עודד חנניב נ. מדינת ישראל

א.

בקשת רשות ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופט קאפח) מיום 14.12.11 בתיק ע"ח 19749-12-11, בה נדחה ערר המבקש על החלטת בית משפט השלום בתל אביב (השופט לנדמן) מיום 6.12.11 בתיק ת"פ 1824-04-11. עיקר עניינו של ההליך – סמכות לדון בערר על

החלטת בית משפט השלום בגדריה של פרשת גזר דין, לעניין שליחת הנאשם לקהילה טיפולית.

רקע

ב.

המבקש הורשע בבית משפט השלום, על פי הודאתו, במספר עבירות של סחר בסמים; ולהלן עתר לשחררו לקהילה טיפולית, עובר לגזירת דינו. ביום 6.12.11 דחה בית משפט השלום, אשר דן בתיק העיקרי, את הבקשה משורה ארוכה של נימוקים המסתברים לגופם, ובין היתר הטעים כי מדובר בנסיבות בהן גם "אם הטיפול יהיה טיפול מוצלח, ייגזר דינו של הנאשם למאסר בפועל". בית המשפט הציע לשמוע בו ביום את הטיעונים לעונש, ואולם בא כוח המבקש דחיה קצרה ונקבע דיון ליום 14.12.11 (בהמשך נדחה הדיון ליום 23.1.12). כלפי החלטה זו הוגש ערר לבית המשפט המחוזי, וזה נדחה ביום 6.12.11.

ג.

עיון בהחלטתו של בית המשפט המחוזי מעלה כי היא מיוסדת על מספר נימוקים. ראשית נאמר, "כי מדובר בערעור, שאינו בסמכותי, ולא בערר", ואציין - זאת אף שפורמלית-טכנית מדובר בערר על החלטה בעניין שחרור ממעצר לפי סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו - 1996. הוטעם, כי ההתערבות בהחלטה שניתנה במסגרת התיק העיקרי תהיה "במשורה, לעתים רחוקות ובמקרים קיצוניים"; וכן הוטעם, כי קבלת הערר תכתיב את התוצאה בתיק העיקרי: שכן שחרור לתקופת טיפול של כשנתיים תסכל את האפשרות שבית משפט השלום, או ערכאת הערעור, ישיתו על המבקש עונש מאסר; ומנגד "אם אדחה את הערר ייגזר דינו של העורר עוד היום, אך גזר הדין יהיה נתון לביקורת ערכאת הערעור בתוך חודשים ספורים, וזו תוכל להפוך את היוצרות". לדברים אלה, בדבר סיכול האפשרות המעשית להשתת עונש מאסר לאחר שבית משפט השלום כבר קבע כי נסיבות התיק מחייבות עונש כאמור, יש בעיני חשיבות רבה - ועוד אשוב לכך. סוף דבר, נקבע כי קבלת הערר תהיה "התערבות גסה ומיותרת בשיקול דעתו של השופט הדן בתיק העיקרי".

ד.

כלפי החלטה זו הוגשה הבקשה הנוכחית. בעיקר נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי בקבעו כי אינו מוסמך לדון בערר (בש"פ 10325/06 מדינת ישראל נ' מלסה (לא פורסם)), וכי בנסיבות מדובר בשאלה המצדיקה מתן רשות ערר - הן בשל השאלה הכללית, והן בשל השלכותיה הקשות על המבקש. עוד נטען, כי בית המשפט המחוזי נמנע מדיון מהותי בבקשה, והוזכרו הנסיבות האישיות, תסקיר שירות המבחן המליץ על קהילה טיפולית, וכן העובדה שסיכויי המבקש להישלח לקהילה טיפולית במסגרת הערעור ולאחר שבית משפט השלום השית עליו עונש מאסר - אינם גבוהים, מטבע הדברים.

דיון והכרעה

ה.

לאחר העיון אין בידי להיעתר למבוקש. אף בלא שאדרש לשאלת המקרים בהם תינתן רשות ערר בגלגול שלישי (בש"פ 9721/11 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 2786/11 ג'ריס נ' מדינת ישראל

(לא פורסם)), לא ראיתי עילה להתערב בהחלטות בתי המשפט הקודמים. כפי שציין בית משפט השלום (בהחלטת ביניים מיום 6.12.11), מבחינה מהותית :

"כאשר אני בוחן אפשרות לשחרר נאשם ממעצר עד תום ההליכים, לקהילה טיפולית, הפעולה היא פעולה משולבת, הן כשופט בתיק העיקרי, והן כשופט בשלב מעצר".

אכן, רכיב דיני המעצרים שבהחלטה מקים סמכות עקרונית לביקורת של ערכאת ערר (ודומה כי כך אכן נקבע בפרשת מלסה ), ואולם, סמכות לחוד ושיקול דעת להשתמש בה לחוד, וגם לשכל הישר מקום בינותינו: ומקום שרכיב דומיננטי של ההחלטה נוגע לשיקולים שעניינם גזירת העונש בתיק העיקרי, ופנים אלה של הסוגיה - הנוגעים לליבת ההליך הפלילי אשר מסורה בידי הערכאה הדנה בתיק העיקרי ובהמשך בידי הרכב שלושה בערכאת הערעור - מצדיקים התערבות מוגבלת יותר מצד ערכאת הערר, מקרים חריגים בלבד. במהות עסקינן בעירוב מין שאינו מינו, גם אם פורמלית ניתן הדבר: התיק העיקרי ותיק המעצרים הם אחים, ולעתים לא קרובות "נוגעת מלכות בחברתה", אך ראוי להשתדל שלא לערב ביניהם (כשם שתסקיר מעצר, למשל, אינו משמש תסקיר קצין מבחן לעניין העונש (סעיף 21א(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996)). אין לעודד "כרכור" לפי נוחות בין הפורומים השיפוטיים, והדברים ברורים.

ו.

והנה החלטת בית המשפט המחוזי אינה מיוסדת רק על הקביעה המצוטטת בדבר סמכותו (וספק אם מדובר בקביעה פורמלית בדבר היעדר סמכות, שאם כך היתה כוונתו היה הדיון נעצר שם), ומכל מקום סמכות פורמלית יש; בית המשפט יסד החלטתו גם על שיקולים הנוגעים לנסיבות התיק, ועל הקביעה כי בגדרן תהא קבלת הערר "התערבות גסה ומיותרת בשיקול דעתו של השופט הדן בתיק העיקרי". דברים אלה בתוכנם מקובלים עלי. בית משפט השלום הראה מדוע עניינו של המבקש לא בא בגדרי המקרים החריגים בהם נשקל שחרור לקהילה טיפולית לאחר הודאה ולפני גזירת הדין. היגררותו של בית המשפט המחוזי בנסיבות להתערבות, אילו באה, היתה במהות הופכת את בית המשפט הדן במעצר לבית משפט הדן בערעור בתיק העיקרי. עוד אמר בית משפט השלום, כי בנסיבות לכאורה לא יהא לשיטתו מנוס מגזירת עונש מאסר - ואין ספק כי מבחינות מעשיות רבות, תוצאה אפשרית של קבלת הערר תהא סיכול קביעה זו, שנאמרה על ידי המותב הדן בתיק העיקרי בכובעו זה, ודבריי נאמרים מבלי להביע דעה לגוף הדברים או ליחס לכך בערכאת הערעור הפלילי.

ז.

כי בין יתר הדברים הצביע בית משפט השלום על נסיבות אלה לטעמו:

"...הזיקה בין השימוש במריחואנה לבין העבירות בהן הורשע הנאשם אינה זיקה אמיצה וכאשר לחובת הנאשם מאסר מותנה משמעותי, לאחר שהורשע בעבירות של החזקת סם שלא לצריכה עצמית תוך הפרת תנאי שחרור, וכשבצד כל האמור לעיל נראה לכאורה, כי ניתן לשלב את הנאשם במסגרת טיפולית בין כתלי שב"ס, אינני סבור שזהו המקרה לשחרר את הנאשם ממעצרו ועד תום ההליכים בשלב הטיעון לעונש".

בהקשר זה דרך המלך היתה לשמוע את הטיעונים לעונש בהקדם ולגזור את הדין בסמוך; וככל שיהיו להגנה טענות לגבי גזר הדין, פתוחות בפניה דלתות ערכאת הערעור על מכלול סמכויותיה, ושוב — בלא שאביע דעה לגוף הדברים.

ח.

סוף דבר, אין בידי להיעתר לבקשה.