בש"פ 8738/12 אמרה אבבה נ. מדינת ישראל

בקשת רשות לערור על החלטת בית המשפט המחוזי במחוז מרכז (כב' השופט י' שפסר) בעמ"ת 22169-10-12, מיום 15.11.2012, בגדרה נדחה ערר המבקש על החלטתו של בית משפט השלום בראשון לציון (כב' השופט י' בלכר) במ"ת 11018-09-12, מיום 11.9.2012.

1.

המבקש נעצר ביום 29.8.2012, בחשד לאיומים ולתקיפת בת זוגו (להלן: המתלוננת ), ושוחרר ביום 30.8.2012 בתנאים מגבילים (החלטת בית משפט השלום בראשון לציון, במ"י 30269-08-12, להלן: מעצר הימים ). התנאים המגבילים שנקבעו הם: מעצר בית מלא בבית אחותו (המתגוררת בעיר אחרת מזו בה מתגוררת המתלוננת); פיקוח לסירוגין של אחת משתי בנותיו; ערבות של בנותיו; התחייבות עצמית והפקדה כספית; וכן נאסר על המבקש ליצור קשר ישיר או עקיף עם המתלוננת או המעורבים בפרשה.

2.

ביום 4.9.2012 הוגש כנגד המבקש כתב אישום שייחס לו שלושה אישומים כדלקמן:

לפי האישום הראשון, ביום 26.8.2012 המבקש הניף בידו נעל לעבר המתלוננת, בגין כך יוחסה לו עבירה על סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין );

לפי האישום השני, ביום 29.8.2012 המבקש נשך את המתלוננת מספר פעמים בגופה, באופן שגרם לה סימנים אדומים מתחת לחזה ובירך, ואיים עליה כי "יהרוג אותה", בגין כך יוחסו לו תקיפה בנסיבות מחמירות ואיומים, לפי סעיפים (בהתאמה) 382(ב)(1) + 379 ו-192 לחוק העונשין;

לפי האישום השלישי, כחודשיים עובר למועד האירועים מושא האישום הראשון, המבקש משך בשערות ראשה של המתלוננת, הפיל אותה אל הרצפה, והכה בה עם אגרופיו תוך שהוא פוגע בגבה, בגין כך יוחסה לו תקיפה בנסיבות מחמירות, עבירה על סעיפים 382(ב)(1) + 379 לחוק העונשין.

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצר עד תום ההליכים, בה ביקשה המשיבה להותיר על כנן את ההגבלות על המבקש שהוטלו במסגרת מעצר הימים. בדיון שנערך ביום 11.9.2012 טען בא כוח המבקש לכרסום בראיות, ומשכך, טען כי יש להסתפק בהגבלה של הרחקת המבקש מהמתלוננת בלבד. בית משפט השלום קיבל את עמדת המשיבה, והורה להותיר את תנאי מעצר הבית על כנם, אך התיר למבקש להחליף את מקום מעצר הבית כך שישהה בביתָה של ביתוֹ בראשון לציון, העיר בה מתגוררת המתלוננת.

על החלטה זו ערר המבקש לבית המשפט המחוזי, אשר דחה את הערר בקובעו כי יש בחומר החקירה תשתית ראייתית לכאורה. עוד הוסיף בית המשפט וקבע:

"גם אילו קיבלתי את הטענה שיש קושי מסוים בחומר הראיות אני סבורה כי תנאי השחרור כפי שנקבעו דרושים להבטחת שלומה של המתלוננת ועל מנת לאיין את המסוכנות כלפיה כפי שעולה מחומר הראיות ולא ניתן להקל בהם עוד ולשחרר את המשיב בתנאי הרחקה בלבד".

4.

על החלטה זו נסבה בקשת רשות הערר שלפניי, בה נטען כי הסוגיה המתעוררת בהחלטת בית משפט קמא היא עקרונית; כי יש כרסום בחומר הראיות באשר בנותיהם של בני הזוג הכחישו את המעשים המיוחסים למבקש באישומים הראשון והשלישי, ואישרו אך ורק חילופי דברים מילוליים בין המבקש למתלוננת; כי המסמך הרפואי שצורף לתיק מלמד כי הפגיעה המתוארת באישום השני נגרמה עקב נפילה ולא נשיכות כמפורט בכתב האישום. המבקש הצביע על כך שהוא בן 73 שנים, בריאותו לקויה, אין לו כל עבר פלילי, הוא נשוי למתלוננת מזה 55 שנים ועלה עמה לארץ לפני תשע שנים, וכי מעצר הבית מקשה עליו ומכביד על בנותיו המשמשות כמפקחות. עוד נטען כי בחלוף שלושה חודשים במעצר בית פגה מסוכנותו.

5.

דין הבקשה להידחות על הסף.

חרף ניסיונו של המבקש לעטות על בקשתו אדרת עקרונית, הבקשה אינה חורגת כלל מעניינו הפרטי, ואין בה לה צדיק מתן רשות ערעור (וראו החלטותיי בבש"פ 5702/11 צופי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.8.2011); בש"פ 5707/11

אגברייה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.8.2011); בש"פ 444/12

אבו עסא נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.1.2012)) . לא למותר לציין כי התערבותו של בית משפט זה נדרשת במקרה דנן אך לצורך הקלת תנאי מעצר בית, ומבלי להקל ראש בתנאים שהושתו על המבקש, לא זה המקרה שבית המשפט יצא מגדרו ויעניק רשות ערעור "בגלגול שלישי".

מובן כי עם חלוף הזמן, פתוחה הדלת בפני המבקש לחזור ולעתור לבית משפט השלום בעילה של שינוי נסיבות.

6.

אשר על כן, הבקשה נדחית.