בש"פ 5143/13 מוחמד אדעיס נ. מדינת ישראל

בקשת רשות לערור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט א' רומנוב) מיום 2.7.2013 שדחה את עררו של המבקש על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת א' שניידר) מיום 21.4.2013 בדבר התנאים לשחרורו ממעצר.

1.

ביום 30.8.2012 הגישה המשיבה לבית משפט השלום בירושלים בקשה למעצרו ולשחרורו בערובה של המבקש, תושב הרשות הפלסטינית, לפי סעיף 13 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ),

בגין חקירה שהתנהלה נגדו בחשד להפצת חשבוניות מס פיקטיביות בהיקף של מיליוני ש"ח בין השנים 2012-2009. המשיבה ציינה בבקשתה כי המבקש נחקר ומסר את גרסתו וכי ניתן לשחררו בשלב זה, אך על מנת להבטיח את התייצבותו להמשך ההליכים נגדו ביקשה לקבוע תנאים לשחרורו בערובה. בו ביום התקיים דיון בעניינו בבית משפט השלום בירושלים, והצדדים הסכימו על שחרורו בתנאים מגבילים ובהם ערבויות של שני ערבים בסך 200,000 ש"ח כל אחד והפקדה עצמית של 150,000 ש"ח על ידי המבקש, שחלקה הופקד כבר באותו היום. בקשה לעיון חוזר בתנאים אלה, בנימוק שהמבקש מתקשה לגייס את יתרת הסכום הנדרש להפקדה עצמית, נדחתה על ידי בית משפט השלום (כב' השופטת א' שניידר) ביום 8.11.2012 מבלי שהתקיים דיון במעמד הצדדים, וערר שהגיש המבקש על כך לבית המשפט המחוזי התקבל והעניין הוחזר לבחינה מחדש בבית משפט השלום. בית המשפט הציע למבקש להמיר את יתרת ההפקדה הכספית הנדרשת בערבויות של שני ערבים נוספים, אך משלא עלה בידו להיענות להצעה נדחתה הבקשה ביום 4.3.2013 ונקבע שתנאי השחרור שנקבעו בהחלטה הראשונה ייוותרו על כנם וכי על המבקש להפקיד את יתרת הסכום הנדרש להפקדה עצמית עד ליום 24.3.2013 לבל ייעצר.

2.

ביום 10.3.2013 הגיש המבקש לבית משפט השלום בקשה נוספת לביטול תנאי השחרור, בה טען כי תוקף התנאים פג בחלוף 180 הימים הקבועים לכך בסעיף 19(ב) לחוק המעצרים, שכן הגם שהמשיבה עתרה להארכת התקופה קודם למועד האמור, בית המשפט לא התייחס לבקשתה בהחלטתו מיום 24.3.2013 ומכאן שלא התקבלה. למחרת נתן בית משפט השלום - במעמד המשיבה בלבד - החלטה לפיה הארכת התנאים נשמטה באופן מקרי מהחלטתו הקודמת, ולאחר שערר שהגיש המבקש על כך שהחלטה זו ניתנה שלא בפניו התקבל, התקיים ביום 18.4.2013 דיון בבקשת ההארכה מטעם המשיבה. בהחלטתו מיום 21.4.2013 הורה בית משפט השלום (כב' השופטת א' שניידר) על הארכת תוקפם של תנאי השחרור למשך 180 ימים נוספים, אך פטר את המבקש מהפקדת יתרת הסכום הנדרש על פי ההחלטה המקורית מיום 30.8.2013 ואף הורה כי אם יועלה סכום ההפקדה של הערבים לסך של 250,000 ש"ח כל אחד יוחזר לידי המבקש חלק מהסכום שהפקיד. על החלטה זו הגיש המבקש ערר לבית המשפט המחוזי בירושלים. בהחלטה מיום 2.7.2013 דחה בית המשפט המחוזי (כב' השופט א' רומנוב) את הערר וקבע כי נוכח היקף העבירות המיוחסות למבקש, החלטת בית משפט השלום הייתה מוצדקת ומאוזנת. בית המשפט המחוזי הוסיף וציין בהחלטתו כי בהתאם להוראות סעיף 58 לחוק המעצרים, אם לא יוגש כתב אישום נגד המבקש בתוך כחודשיים מיום מתן ההחלטה ולא תינתן החלטת הארכה נוספת כאמור בסעיף 58(ב) לחוק, יתבטלו מאליהם תנאי השחרור שנקבעו.

3.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי, בה טוען המבקש כי לא מתקיים בעניינו כל חשש להימלטות מאימת הדין ולפיכך לא הייתה הצדקה לקביעת תנאי השחרור שנקבעו. בהקשר זה מוסיף המבקש וטוען כי החקירה בעניינו הסתיימה לפני זמן רב ולמרות זאת טרם הוגש כתב אישום, ולטענתו האפשרות שכתב אישום יוגש נגדו בעתיד אינה יכולה להצדיק את הצבת תנאי השחרור מבלי שעלה כל חשש קונקרטי לאי התייצבות מצדו. בפרט הוא טוען כי לא היה מקום לזקוף לחובתו את היותו תושב השטחים ולטענתו אין בכך כדי להגדיל את החשש הנשקף, לכאורה, כי ישבש מהלכי משפט. המבקש טוען עוד כי הוא מתקשה לעמוד בסכום ההפקדה, ולטענתו אין הצדקה שחסרון כיס יוביל לשלילת חירותו. טענה נוספת שמעלה המבקש היא כי הארכת תוקפם של תנאי השחרור מעבר לתקופה הראשונה בת 180 ימים מחייבת אישור תובע, כאמור בסעיף 58(א) סיפא לחוק המעצרים, ולטענתו אישור כזה לא הוצג ולפיכך לא היה מקום להיעתר לבקשת המשיבה. עוד טוען המבקש בהקשר זה כי ההחלטה על הארכת תוקפם של תנאי השחרור ניתנה לאחר שתמה תקופת 180 הימים הראשונה ולפיכך ניתנה בחוסר סמכות. לגישתו יש למנות את 180 ימי ההארכה למן היום שבו תמה לדבריו התקופה הקודמת (27.2.2013). כמו כן טוען המבקש לפגמים בהליך שהתנהל בעניינו, שעיקרם קיום דיונים בהיעדרו וייצוג המשיבה על ידי מי שאינו עורך דין ואינו מוסמך לייצגה. פגם נוסף שמצביע עליו העורר הוא העובדה שהחלטת בית המשפט המחוזי לא הוקראה במעמד הצדדים, ולטענתו הדבר מנוגד להוראות הדין הפלילי ולתכליותיו.

4.

דין הבקשה להידחות.

הלכה היא כי בית משפט זה ייעתר לבקשת רשות ערר על החלטה בענייני מעצר או שחרור בערובה רק במקרים שבהם הבקשה מעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, או במקרים חריגים שבהם מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת (ראו: בש"פ 2786/11 ג'ריס נ' מדינת ישראל , פסקה 7 (17.4.2011); בש"פ 5702/11 צופי נ' מדינת ישראל , פסקה 3 (8.8.2011); בג"ץ 2442/11 שטנגר נ' יושב ראש הכנסת , פסקה 35 (26.6.2013)). בנסיבות המקרה דנן לא שוכנעתי כי מתקיים איזה מן התנאים האלה, והמבקש אף לא טען לכך. מטעם זה דין בקשתו להידחות על הסף. למעלה מן הדרוש יצוין כי הפגמים שהתייחס אליהם המבקש בבקשתו, ככל שנפלו כאלה, תוקנו משניתנה לו במלואה הזכות לשטוח את טענותיו ולהשיג על ההחלטות שניתנו בעניינו. טענתו הנוספת של המבקש כי נפל פגם בהתנהלותו של בית המשפט המחוזי בכך שההחלטה שניתנה לא הוקראה בפניו דינה מוטב היה לה אלמלא נטענה שכן בהחלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 2.6.2013, אשר ניתנה בתום הדיון ובמעמד שני הצדדים, נאמר כי ההחלטה בערר תישלח לצדדים בדואר. זאת ועוד, עיון בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 13.5.2013 מעלה כי לבקשתו פטר בית המשפט את המבקש מהתייצבות ובנסיבות אלה טענתו תמוהה עוד יותר. אשר לערובה שנקבעה נראה כי הינה מאוזנת וראויה, בשים לב להיקף העבירות שהמבקש נחשד בביצוען וזו אף הופחתה לאחר שבית המשפט הביא בחשבון את מצבו הכלכלי של המבקש.

הבקשה נדחית.