בש"פ 2945/14 פרדי קמפוס נ. מדינת ישראל

1.

לפני בקשת רשות ערר על החלטתו של בית משפט המחוזי בתל אביב יפו מיום 25.3.2014 במסגרת ת"פ 42499-03-14 אשר דחתה ערר על החלטתו של בית משפט השלום בתל אביב יפו במסגרת בש"ע 42530-03-14, בה הורה על המשך שחרורו של המבקש בתנאים שונים עד לתום ההליכים נגדו.

רקע עובדתי

2.

ביום 20.3.2014 הוגש כנגד המבקש כתב אישום המייחס לו עבירה של תקיפת חסר ישע (סעיף 368ב(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977). המבקש הינו נתין זר מהפיליפינים, השוהה בישראל מתוקף אשרת עבודה בתחום הסיעוד. במועד הרלוונטי לכתב האישום הועסק המבקש כמטפלו של שלמה פילוסוף, יליד 1929, המצוי במצב רפואי סיעודי (להלן: המתלונן ). לפי המתואר בכתב האישום, ביום 31.12.2013, בעודו בגילופין, תקף המבקש את המתלונן בכך שבעט בו, הכה אותו בגבו מספר פעמים וחבט בבטנו. משניסה המתלונן להזעיק עזרה בטלפון, נטל המבקש את הטלפון מידיו, המשיך להכותו וגרם לו לשריטות בכפות ידיו.

3.

המבקש נעצר ביום 31.12.2013, וביום 5.1.2014 – טרם הגשת כתב האישום בעניינו – הורה בית המשפט על שחרורו בערובה ובתנאים הבאים: איסור עיסוק בסיעוד למשך 90 ימים; הפקדת דרכון ועיכוב יציאה מהארץ למשך 90 ימים; איסור יצירת קשר עם מי מהמעורבים בפרשה למשך 30 ימים; הרחקה מכל מקום בו שוהה המתלונן למרחק שלא יפחת מ-100 מטרים למשך 30 ימים; התחייבות עצמית על סך 3,000 ש"ח וערבות צד ג' בסך 2,500 ש"ח. עם הגשת כתב האישום נגדו (ביום 20.3.2014) הגישה המשיבה בקשה שהוכתרה "בקשה להמשך שחרורו של המבקש בתנאים, לפי סעיפים 44 ו-48 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996". המשיבה נימקה את הבקשה בחשש שהמבקש יימלט מן הדין, על רקע היותו נתין זר. כן נטען שקיים יסוד סביר לחשש שהמשך עיסוקו של המבקש בתחום הסיעוד יהווה סכנה לציבור חסרי הישע, נוכח המעשים המיוחסים לו בכתב האישום.

4.

ביום 25.3.2014 נעתר בית משפט השלום בתל אביב יפו (השופט ש' אבינור ) לבקשת המשיבה, והורה כי התנאים שנקבעו בעניינו של המבקש, ושפורטו לעיל, יוותרו על כנם. על החלטה זו ערר המבקש לבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו. הדיון בערר התקיים בו ביום, והמבקש העלה בו טענות בדבר שיהוי שנפל בהגשת כתב האישום ובדבר היות איסור העיסוק שהוטל עליו בלתי מידתי. בית המשפט המחוזי (השופט צ' קאפח) דחה את הערר, וקבע כי לא היה שיהוי בהגשת כתב האישום. לעניין מידתיותו של איסור ההעסקה נקבע: "למען הסר ספק, גם אם היה ממש בטענת השיהוי, הייתי דוחה את הערר. העבירה המיוחסת לעורר שומטת את הבסיס תחת המשך קיום אשרת העבודה בתחום הסיעוד".

מכאן בקשת רשות הערר שלפני.

הבקשה ותגובת המשיבה

5.

בבקשתו טוען המבקש שתי טענות עיקריות: ראשית , טוען המבקש כי תנאי איסור העיסוק שהוטל עליו אינו מידתי, שכן הוא מצוי בארץ מתוקף אשרת עבודה בתחום הסיעוד. אשרה זו אינה מאפשרת לו לעבוד בכל עבודה אחרת, ומאידך הוטל עליו עיכוב יציאה מן הארץ. על כן, כך נטען, הפגיעה במבקש אינה מידתית. שנית , המבקש טוען כי לא קמה בעניינו עילת מעצר לפי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: החוק ). לפיכך ניתן להטיל עליו במסגרת תנאי השחרור, רק איסורים שנועדו לתכלית של הבטחת התייצבותו למשפט – היא התכלית המוגדרת בסעיף 44(ב) לחוק – ואילו איסור העיסוק לא נועד לתכלית זו. טענה שנייה זו השמיע המבקש, לפי תגובת המשיבה, לראשונה בבקשתו שלפני, והיא לא הועלתה בפני שתי הערכאות דלמטה אשר דנו בעניינו. לעומת זאת, טוענת המשיבה כי קמה בעניינו של המבקש עילת מעצר. משנמצא כי ניתן להשיג את מטרות המעצר באמצעות שחרורו של המבקש בערובה וקביעת תנאי שחרור שפגיעתם בחירותו פחותה, עתרה המשיבה כי כך ייעשה, כמצוות סעיף 21(ב)(1) לחוק. המשיבה אף הדגישה כי אין מקום להידרש לטענה זו של המערער לראשונה בערר בגלגול שלישי. כן טענה המשיבה כי המקרה אינו מעורר כל שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינו הפרטי של המבקש המקימה עילה למתן רשות לערור.

דיון והכרעה

6.

עיינתי בבקשה ובתגובה לה ומצאתי כי דינה להידחות. אכן, על תנאי שחרורו של מי שלא קמה בעניינו עילת מעצר להלום את התכלית שאותה נועדו להבטיח, היינו הבטחת התייצבות למשפט (ראו: בש"פ 5955/99 מדינת ישראל נ' שוורץ , פ"ד נג(4) 666, 671–672 (1999); בש"פ 9354/09 גלמור נ' מדינת ישראל פסקה 5 להחלטתו של השופט ע' פוגלמן (10.12.2009)). אלא שזהו אינו המקרה שלפני. בעניינו של המבקש קמו הן עילת המעצר המנויה בסעיף 21(א)(1)(א) לחוק (חשש להתחמקות מהליכי שפיטה) והן עילת המעצר המנויה בסעיף 21(א)(1)(ב) (חשש שהנאשם יסכן את ביטחונו של אדם). שלא כנטען, המבקש הוא בר-מעצר, והבקשה לשחרורו בתנאים הוגשה במטרה לקיים את מצוות סעיף 21(ב)(1) לחוק ולהגשים את מטרת המעצר בדרך שפגיעתה בחירותו של המבקש פחותה. אכן, נראה שהיה מקום לבקש (ובהתאמה להורות) על מעצרו של המבקש ועל שחרורו בערובה ובתנאים, אך ניתן היה לתקן בנקל את הדברים לו היה מעלה המבקש את טענתו בפני הערכאה הראשונה – כפי שראוי היה שיעשה.

7.

אשר לטענת המבקש כי הפגיעה בו אינה מידתית, טענה זו נבחנה על ידי שתי ערכאות ונדחתה. מכל מקום, טענה זו אינה מהווה שאלה בעלת חשיבות ציבורית עקרונית אשר מצדיקה מתן רשות לערור, ואף לא נגרם למבקש עוול או נתקיימו נסיבות אחרות אשר עשויות להצדיק זאת (ראו: בש"פ 9150/12 אלגעאר נ' מדינת ישראל פסקה 5 להחלטתה של השופטת ע' ארבל (2.1.2013); בש"פ 3492/13 חזן נ' מדינת ישראל פסקה 6 להחלטתו של השופט י' דנציגר (21.5.2013); בש"פ 6606/13 צרפתי נ' מדינת ישראל פסקה 7 להחלטתו של השופט א' שהם (30.10.2013); בש"פ 7950/13 רסולי נ' מדינת ישראל פסקה 5 להחלטתו של השופט צ' זילברטל (26.11.2013)). מעבר לנדרש אעיר כי מסקנת בית המשפט קמא כי איסור העיסוק הינו מידתי – מקובלת עלי.

8.

לאור האמור לעיל, הבקשה נדחית.