בש"פ 625/07 שמואל לוי חסדאי נ. מדינת ישראל

1.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופטת רויטל יפה-כ"ץ), אשר קיבל את ערר המדינה על החלטת בית משפט השלום בבאר שבע (כב' השופט גד גדעון) וקבע כי העורר ייעצר עד תום ההליכים נגדו, ולא ישוחרר למעצר בית במוסד גמילה מסמים.

2.

כנגד העורר הוגש כתב אישום לבית משפט השלום בבאר-שבע, המייחס לו עבירה של החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית בניגוד לסעיף 7(א) ו-(ג) רישא לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973. לפי כתב האישום, ביום 21.10.06 סיפק נאשם אחר לעורר סם מסוג הירואין במשקל נטו של 15 גרם , מחולק ל-72 אריזות שלא לצריכה עצמית. בית משפט השלום קבע כי ישנן ראיות לכאורה לביסוס אשמת העורר וכי קמה כנגדו עילת מעצר, אולם החליט לשחררו למעצר בית מלא במוסד הגמילה "מלכישוע". המדינה עררה על החלטה זו לבית המשפט המחוזי, ועררה התקבל. בית המשפט המחוזי קבע, כי העורר ייעצר עד תום ההליכים נגדו, ולא ישוחרר למעצר בית במוסד הגמילה. החלטה זו של בית המשפט המחוזי היא העומדת ביסוד הערר שלפני.

3.

אין מחלוקת בין הצדדים באשר לקיומן של ראיות לכאורה, ובאשר לקיום עילת מעצר בעניינו של העורר. השאלה מצטמצמת לענין חלופת המעצר בלבד. בפני בית משפט השלום הביע העורר יאוש מכך שלא הצליח להיגמל עד כה, טען כי מעולם לא ניתנה לו הזדמנות אמיתית לכך, וביקש להשתלב בהליך גמילה כחלופת מעצר. בית משפט השלום קיבל בעניינו תסקיר מבחן, בו צוין כי העורר מודע לבעיית התמכרותו, וכי הצהרותיו בדבר רצונו להיגמל הן כנות, נוכח עייפותו מסגנון חייו העברייני ומאורח החיים שהוא מנהל. שירות המבחן העריך כי לעורר מוטיבציה רבה להיגמל, והמליץ להיעתר לבקשתו. בית משפט השלום החליט להיעתר לבקשה. הוא ציין כי בעבר, במסגרת הליכים אחרים, נדחו בקשותיו של העורר להיגמל, אולם אז הצביעו תסקירי המבחן שהוגשו לבית המשפט על מוטיבציה נמוכה והיעדר כנות בבקשותיו, וזאת בשונה מן המצב עתה. בית המשפט ראה בגילו הבוגר של העורר, ברצונו הכן להיגמל, ובהעדר הזדמנות קודמת ממשית לגמילה בעבר, משום נסיבות מיוחדות המצדיקות את שחרורו לגמילה של העורר בשלב המעצר. כן מצא בית המשפט כי העברת העורר למוסד גמילה סגור תנטרל את מסוכנותו לציבור.

4.

בערר המדינה שהוגש לפניו ביטל בית המשפט המחוזי את החלטת בית משפט השלום, והורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. הוא עמד על הכלל הנקוט בהלכה הפסוקה לפיו הליכי גמילה מקומם, דרך כלל, בשלב ריצוי העונש, וכי שחרור בחלופת מעצר לצורך הליך גמילה ייעשה רק במקרים חריגים לאחר בחינת מסוכנות הנאשם, נסיבות העבירות בהן הוא מואשם, סיכויי הטיפול, וכיוצא באלה. רצונו של העורר בטיפול גמילה, כשהוא לעצמו, אינו נתון מספיק לצורך נקיטה בקו פעולה זה, ועל רקע כלל הנסיבות הנוגעות אליו, אין זה הליך מתאים שראוי לנקוט בו בעניינו.

5.

טוענת באת-כוח העורר בעררו לבית משפט זה כי הליך הגמילה בנסיבות ענין זה מהווה חלופת מעצר טובה, ויש לתת משקל רב להמלצת שירות המבחן בנדון. שחרור ממעצר לצורך גמילה במסגרת סגורה יביא תועלת רבה לחברה ולעורר כאחד, והתנאים בשלים לנקיטת קו פעולה העשוי לשחרר את העורר ממעגל הסמים והפשע.

6.

בא-כוח המדינה מתנגד לעמדת העורר. הוא מדגיש בטיעונו את העובדה כי העורר השתחרר מן המאסר אך זמן קצר לפני ביצוע העבירה נשוא הליך זה. הוצע לו במסגרת המאסר להשתלב בתכנית גמילה והוא סירב. הוא השתתף בעבר בתכניות גמילה ולא עמד בהן. בהעדר אינדיקציה ממשית לסיכויי הצלחה בגמילה, אין לנקוט בקו פעולה זה בשלב הנוכחי של טרם סיום המשפט, שאחרת יש בכך כדי להפוך על פניו את הסדר המקובל בהליך הפלילי, שבו ניסיון השיקום נעשה בשלב הענישה ולא בשלב התנהלות המשפט.

7.

דין הערר להידחות.

העורר מואשם בעבירה של החזקת סמים מסוג הרואין שלא לצריכה עצמית במשקל ניכר של 15 גרם . עבירת סמים זו היא חמורה, וטומנת בחובה סיכון ממשי לשלום הציבור. העורר הינו עבריין מועד שגליון הרשעותיו הקודמות הינו עב-כרס, וכולל 38 הרשעות קודמות, בהן עבירות סמים רבות, פריצות וגניבות, עבירות מרמה, תקיפת שוטר, שיבוש מהלכי משפט, ועוד. אורח חייו העברייני מתחיל עוד בשנת 71 בהיותו נער צעיר בשנים. הוא ריצה 15 עונשי מאסר, ולאחרונה נשפט ל-28 חודשי מאסר ושוחרר אך בספטמבר 2006, שהוא חודש אחד לפני ביצוע העבירה נשוא ענייננו.

עוד עולה מנסיבות הענין כי בעבר העורר שולב בנסיונות טיפוליים קודמים לגמילה מסמים בשנים 1998 ו-2004 וכשל בהם. בהיותו בכלא הוצע לו טיפול בתחום הסמים, אך הוא סירב לכך. בתסקיר שירות המבחן מיום 14.11.06 צויין כי קיימת לגבי העורר הערכת סיכון גבוהה להתנהגות עבריינית בעתיד, על רקע "התמכרותו לסמים והפנמת נורמות ודפוסי התנהגות עברייניים".

8.

התמונה המצטיירת מעניינו של העורר משקפת, איפוא, מסוכנות מובנית, על רקע התמכרותו לסמים ודרך החיים העבריינית שחי בה מזה שנים רבות.

9.

שאלת התאמתו של הליך גמילה מסמים כחלופת מעצר אינה חדשה בבתי המשפט, והיא נדונה בפסיקה לאורך השנים. הגישה שהתגבשה בהקשר לכך היא, בעיקרה, כי, ככלל, אין הליך כזה מתאים לשלב המעצר, ומקומו הוא במקרים המתאימים בשלב ריצוי העונש; סטייה מכלל זה אפשרית במקרה חריג שבו החל הנאשם בהליך גמילה טרם ביצוע העבירה בגינה נעצר, והליך זה מצביע על הצלחה, או מקום שקיימת ערובה מספקת אחרת להצלחת ההליך לאור תנאים מוכחים המצביעים על הסתברות גבוהה כזו. רק בהתקיים מצבים חריגים כגון אלה, יטה בית המשפט לקבל מסלול גמילה כחלופת מעצר אפשרית בטרם סיום המשפט. הטעמים לגישה זו הובהרו בפסיקה, והם מתבססים על שניים: ראשית , הצורך בהגנת שלום הציבור מנאשם שהחשש ממסוכנותו המובנית עקב התמכרותו לסמים הוא ישיר ומיידי, באופן שגם החזקתו במוסד גמילה סגור אינה עשויה בהכרח לענות על מסוכנות זו. שנית , שילוב נאשם בשלב המעצר בהליך גמילה, אך על סמך הבעת רצונו לכך, הינו מוקשה משתי בחינות: ראשית , קיים חשש כי הבעת הרצון אינה אמיתית וכנה אלא מונחית מכוונה למנוע את גזירת המעצר - מצב העלול להוביל לכשלונו של הנאשם בהליך הגמילה, ולהשקעת משאבים ציבוריים רבים בהליך יקר שיימצא הליך סרק. שנית , גם מקום שרצון הנאשם בגמילה הוא אמיתי וכן, בטרם הועמד למבחן כלשהו בהליך גמילה, יכולתו האובייקטיבית לעמוד בנסיון זה טרם נבחנה. עשוי להימצא פער של ממש בין הרצון לבין היכולת של נאשם לעמוד במבחן הגמילה, העלול להסתיים בכשלון, ולגרור ניצול משאבים ציבוריים בדרך לא ראויה. נוכח שיקולים אלה, רק מצבים בהם פוטנציאל ההצלחה של הליך הגמילה הוא בעל הסתברות גבוהה, ומקום שהליך כזה נותן מענה מיידי ומספק גם למסוכנות הנאשם, יהא מוצדק לחרוג מן הכלל הנוהג, ולהורות על מסלול גמילה כחלופת מעצר.

10.

נסיבות ענין זה נופלות לגידרו של הכלל ואינן מצדיקות את החלת החריג לו. העורר הוא עבריין מכור לסמים בעל עבר פלילי מכביד ביותר, החוזר ועובר עבירות כאשר כל אמצעי ההרתעה כלפיו כבר ננקטו. הליכי גמילה קודמים שניסה להשתלב בהם כשלו, והזדמנויות נוספות לגמילה בכלא שנפתחו בפניו לא מוצו על-ידו. גם בעבר וגם כיום הוא מביע רצון להשתלב בהליכי גמילה דווקא בשלב המעצר עד תום ההליכים, ועובדה זו מעוררת ספק של ממש בדבר כנות כוונותיו. אולם גם אם נניח כי רצונו להיגמל הינו כן ואמיתי, יכולתו הפיסית והנפשית לעמוד בדרישות הגמילה לא נבחנה עד כה, ופוטנציאל ההצלחה בהליך כזה הינו גורם בלתי ידוע שאינו ניתן להערכה מראש. הבעת רצונו של העורר להיגמל בפני שירות המבחן, והמלצת שירות המבחן בכיוון זה הינן נתונים שאין להתעלם מהם, אך על רקע כלל הנסיבות, אין לייחס להם משקל מכריע.

11.

יש לציין בהקשר זה כי בקשה דומה של העורר להשתלב בהליך גמילה במסגרת חלופת מעצר בעבירה קודמת עליה נשפט, עלתה בפני בבש"פ 8688/04, ובקשה זו נדחתה מטעמים דומים לאלה המפורטים לעיל. לאחר אותו הליך, הוצעו לעורר הליכי גמילה בכלא במסגרת ריצוי עונשו והוא לא השתלב בהם, ובסמוך ממש לאחר שחרורו מאותו מאסר, חזר לבצע עבירות סמים חמורות נוספות. הנסיון הראה, איפוא, כי הצעותיו של העורר להשתלב בהליך גמילה מתמקדות במועדים שבהם חרב המעצר הארוך עד תום ההליכים מונחת על צווארו. הרצון למנוע את המעצר, טבעי ומובן ככל שיהא, אינו מספיק לביסוס חלופת מעצר שעיקרה הליך גמילה, באין הסתברות בדרגה גבוהה כי מדובר בהליך אמיתי ורציני, שסיכויי הצלחתו ממשיים. ראוי לזכור, כי מקומו של הליך השיקום, ובמיוחד שיקום הכרוך במאמץ ובהשקעה רב-מערכתית כה רבה כהליך גמילה מסמים, מקומו יכירנו, דרך כלל, בשלב הענישה, ולא בשלב המעצר.

12.

הערר נדחה.