בש"פ 6167/10 איליה נחומוב נ. מדינת ישראל

זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופטת ק' רג'יניאנו), בה נדחה ערר על החלטת בית משפט השלום רחובות (כב' השופטת ר' שמולביץ) לעצור את העורר עד תום משפטו.

1.

העורר מואשם בבית משפט השלום בעבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות, תקיפה הגורמת חבלה בנסיבות מחמירות, איומים, והחזקת כלי לצריכה עצמית של סמים. כתב האישום מורכב משישה אישומים, וזו תמציתם: לפי האישום הראשון, העורר הכה את אשתו (להלן – המתלוננת ) בידיו, וכן איים שישרוף את חנותו של אביה. לפי האישום השני, נמצא בידי העורר כלי מסוג "באנג", המשמש לצריכה עצמית של סמים. לפי האישום השלישי, העורר איים על המתלוננת כי הוא יפגע בעצמו אם לא תיענה לו. לפי האישום הרביעי, העורר תקף את המתלוננת בדחיפה. לפי האישום החמישי, במהלך החודש השמיני להריונה של המתלוננת תקף אותה העורר בכך שדחף אותה והכה אותה במכשיר טלפון נייד. לפי האישום השישי, באותה תקופה, תקף העורר את המתלוננת, בכך שסטר על פניה, לאחר שהתלוננה שהיא סובלת מכאבי בטן.

2.

עם הגשת כתב האישום, בקשה המשיבה לעצור את העורר עד תום ההליכים. לא היתה מחלוקת בדבר קיומן של ראיות לכאורה וקיומה של עילת מעצר. לבקשת העורר, הורה בית משפט השלום על הכנת תסקיר מעצר בעניינו. בתסקיר הומלץ על הפניית העורר לטיפול גמילה מסמים במסגרת הסגורה "מרכז 'הדרך'". חרף התנגדותה של המשיבה, בית המשפט התיר לעורר להתייצב לראיון קבלה במוסד זה (החלטה מיום 23.5.10). בראיון התברר כי העורר אינו מתאים, מבחינת מצבו הרגשי, לטיפול במסגרת סגורה. שירות המבחן המליץ על שילוב העורר ב"אשפוזית", מסגרת פתוחה לגמילה פיזית מסמים. המשיבה התנגדה. ביום 6.6.10 הורה בית המשפט כי העורר יוכל לצאת לבדיקות הרפואיות המקדימות הנדרשות לשם קבלה באשפוזית. העורר עמד בבדיקות אלה, ושירות המבחן המליץ על קליטתו המיידית באשפוזית.

3.

בהחלטה מיום 29.7.10 הורה בית משפט השלום על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בהחלטה זו נקבע, כי האשפוזית אינה מהווה מסגרת סגורה שיש בה כדי לאיין את מסוכנותו של העורר, בעיקר כלפי המתלוננת. נאמר, כי מסוכנות זו עולה מן האישומים נגד העורר, מעברו הפלילי, ומתסקירי המעצר, שלפיהם העורר מתקשה לשלוט בכעסיו כשהוא נתון להשפעתם של סמים ואלכוהול. צוין, כי האשפוזית היא מסגרת וולונטרית, וכי אין לאנשי הצוות בה סמכויות אכיפה להחזקת אדם בניגוד לרצונו; זאת, הגם שצוות האשפוזית הביע נכונות להסדר חריג, שלפיו ידווח למשטרה ככל שהעורר יפר את כללי המקום או ינסה להסתלק ממנו.

4.

על החלטה זו ערר העורר לבית המשפט המחוזי. הערר נדחה ביום 12.8.10. בהחלטה נקבע, כי בדין קבע בית משפט השלום כי האשפוזית אינה מסגרת מתאימה להפגת מסוכנותו של העורר. נדחתה טענת העורר, כי התסקירים והבדיקות שנעשו בעניינו נטעו בו ציפייה הראויה להתחשבות כי אם הבדיקות יעלו יפה, הוא ישוחרר ממעצר. נאמר, כי עצם הפנייתו של העורר לבדיקות בקשר למסגרות גמילה עשתה עמו חסד, הואיל וההלכה היא כי ברגיל אין מקום לפתוח בטיפול גמילה במסגרת הליכי מעצר.

5.

מכאן הערר שלפני. בערר נטען, כי חרף מגבלותיה של האשפוזית, היא נותנת מענה הולם למסוכנות הנשקפת מן העורר: מ דובר במקום בעל גבולות פיזיים; במשך היום שוהים בו אנשי צוות ושומר ניצב בכניסה אליו; במשך הלילה לנים במקום מדריכים; בנוסף לכך, צוות המקום הסכים לדווח מיידית למשטרה ככל שיהיה בכך צורך. נטען, כי סמכויות האכיפה של צוות האשפוזית אינן פחותות מאלה הנתונות למפקחים במעצר בית שגרתי. עוד טוען העורר, כי בתי המשפט קמא לא נתנו משקל מספק להמלצת שירות המבחן לשלבו במסגרת טיפולית, ולנתונים השונים שעליהם הצביעו תסקירי המעצר. התסקירים מורים על יכולת ומוטיבציה של העורר ליצור קשר טיפולי ולהשתלב בטיפול גמילה; על פי התסקירים, העורר מודע לבעייתיות שבהתנהגותו; הוא חווה משבר משמעותי כתוצאה ממעצרו; והמתלוננת, אשתו של העורר, מעוניינת בשיקום היחסים בין השניים. לבסוף, חוזר העורר על הטענה כי השתלשלות הליכי המעצר, לרבות התסקירים והבדיקות שנערכו במסגרתם, יצרו בקרבו ציפייה מוצדקת כי הוא ישוחרר לחלופת מעצר אם הוא יימצא מתאים לטיפול, ויש לתת משקל לציפייה זו במסגרת כלל השיקולים הצריכים לענין.

6.

המדינה מתנגדת לשחרורו של העורר לצורך שילובו בהליך גמילה מסמים. לטענתה, קיים חשש ממסוכנות העורר, הנלמד, בין היתר, מעבירות שיבוש הליכים ותקיפת שוטרים בהם היה מעורב בעבר, וכן קיימת מסוכנות למתלוננת. שילובו בהליך גמילה אינו נכנס לגדרו של אחד החריגים לכלל לפיו אין מקום להליך כזה במסגרת המעצר, אלא מקומו בהליך הענישה במשפט גופו. התיק העיקרי קבוע לדיון ביום 7.9.10 וניהולו אינו צפוי להימשך זמן רב.

7.

דין הערר להידחות.

עיקרו של הערר בשאלה האם נסיבות ענין זה מתאימות לשחרור העורר בחלופה לצורך שילובו בהליך גמילה מוסדי.

כלל הוא, כי הליכי מעצר וניהול המשפט אינם השלב המתאים להליך גמילה; במקרים מתאימים, הליך כזה עשוי להישקל בשלב ריצוי העונש. סטייה מכלל זה אפשרית בשלב מעצר במקרה חריג בו החל הנאשם בהליך גמילה בטרם בוצעה העבירה בגינה נעצר, והליך הגמילה נקטע כשהחל להראות סימני הצלחה; או כאשר קיימת הסתברות גבוהה להצלחת הליך הגמילה (בש"פ 634/09 שושן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.2.09)). הטעמים לכלל זה שהשתרש בפסיקה הם, ראשית – הצורך להגן על הציבור מפני מסוכנותו של הנאשם, שהחזקה במוסד גמילה אינה בהכרח עונה עליו; שנית – החשש כי רצון הנאשם להשתלב בהליך גמילה בשלב זה מקורו בציפייה לרווח מישני למניעת המעצר, ולפיכך סיכויי הצלחתו של ההליך אינם גדולים. רק כאשר הליך הגמילה טומן סיכוי גבוה להצלחה, ויש בו כדי לנטרל את מסוכנות הנאשם, מוצדק לחרוג מהכלל הנוהג, ולאפשר מסלול גמילה מוסדי על פני מעצר (בש"פ 625/07 חסדאי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.2.07)).

8.

בענייננו לא מתקיימים החריגים האמורים. העורר לא היה מעורב בהליך גמילה בסמוך לפני בצוע העבירות נשוא כתב האישום, ואין גם אינדיקציה להסתברות גבוהה של הצלחת הליך הגמילה, תוך ניטרול מסוכנות העורר לסביבה, ובמיוחד ביחס למתלוננת.

העורר החל בהליך גמילה בשנת 2006, לאחר ריצוי מאסרו אז, אך לא עמד בהליך זה בהצלחה. לעורר הרשעות קודמות בעבירות אלימות, שיבוש הליכי משפט, סמים, הפרעה לשוטר, הפרת הוראה חוקית ותקיפת שוטר במילוי תפקידו. הוא נתון לשימוש בסמים זמן רב, וריצה עונש מאסר בפועל.

על רקע עבר פלילי זה, ושורת עבירות האלימות בהן מואשם העורר בהליך זה, ובהעדר הליך גמילה אפקטיבי בעבר והעדר בסיס להניח כי קיימים סיכויים טובים במיוחד להצלחת הליך הגמילה בשלב זה של המשפט, דין בקשת העורר לפנות להליך גמילה מוסדי להידחות. אין להוציא מכלל אפשרות כי הליך גמילה עשוי להימצא מתאים בשלב אחר של המשפט, אולם אין מקום לכך בשלב מיקדמי זה, משעניינו של העורר אינו נכנס לגדר אחד החריגים הנדירים לכלל לפיו שלב המעצר אינו השלב המתאים לקיום הליכי שיקום.

הערר נדחה.