בש"פ 495/11 אורן שפיר נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופט צ' דותן ) בתיק עמ"ת 148-01-11 מיום 13.1.2011, בה התקבל הערר שהגישה המשיבה על החלטתו של בית משפט השלום ברמלה והוחלט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

כנגד העורר הוגש לבית משפט השלום ברמלה כתב אישום המייחס לו שתי עבירות של סחר בסם בצוותא, לפי סעיפים 13 ו-19א לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 וסעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. לפי המתואר באישום הראשון, סחר העורר בסם מסוכן מסוג קוקאין במשקל של 0.4318 גרם ולפי המתואר באישום השני, סחר בסם מסוכן מסוג קוקאין במשקל של 0.8 גרם .

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית משפט השלום בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. ביום 26.9.2010 קיבל בית משפט השלום (כבוד השופטת ל' פרנקל ) את הבקשה. בהחלטה נקבע כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית להוכחת העבירות המיוחסות לעורר וכי אין מקום במקרה זה לשחררו לחלופת מעצר.

על החלטה זו הגיש העורר ערר לבית המשפט המחוזי מרכז. ביום 10.10.2010 הורה בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת מ' ברנט ) להזמין תסקיר מטעם שירות המבחן בעניינו של העורר ולהחזיר את התיק לבית משפט השלום. ביום 14.11.2010 הוגש תסקיר מטעם שירות המבחן בו הומלץ לאפשר לעורר להשתלב במסגרת קהילה טיפולית לצורך הליך של גמילה מסמים. ביום 21.11.2010 הורה בית משפט השלום (כבוד השופט ז' ימיני ) לשירות המבחן להגיש תסקיר משלים אשר מתייחס גם למסוכנות הנשקפת מהעורר. ביום 1.12.2010 התקבל תסקיר משלים אשר בו חזר שירות המבחן על המלצתו לאפשר לעורר לעבור הליך גמילה במסגרת קהילה טיפולית. ביום 2.12.2010 החליט בית משפט השלום (כבוד השופטת ל' פרנקל ) לאפשר לעורר לצאת לראיון בקהילה הטיפולית "אילנות" וזאת על סמך המלצת שירות המבחן. ביום 15.12.2010 הוגש תסקיר משלים מטעם שירות המבחן בו נכתב כי העורר לא עבר את הראיון לקהילה הטיפולית, אך הומלץ להפנותו לראיון בקהילה טיפולית אחרת. ביום 19.12.2010 החליט בית משפט השלום לאפשר לעורר לצאת לראיון נוסף, הפעם בקהילה הטיפולית "מלכישוע". ביום 28.12.2010 הגיש שירות המבחן תסקיר משלים נוסף בו נכתב כי העורר נמצא מתאים לטיפול במסגרת אותה קהילה הטיפולית .

ביום 29.12.2010 החליט בית משפט השלום לאמץ את המלצת שירות המבחן לפיה העורר יצא לשלושה ימי סידורים בליווי דודו כהכנה להשתלבות בקהילה הטיפולית ולאחר מכן יועבר לקהילה בתנאי מעצר ויעמוד בפיקוח שירות המבחן למשך שישה חודשים.

המשיבה הגישה ערר על החלטות בית משפט השלום מהימים 2.12.2010, 19.12.2010 ו-29.12.2010 לבית המשפט המחוזי מרכז. ביום 13.1.2010 קיבל בית המשפט (כבוד השופט צ' דותן ) את הערר וקבע כי לא מדובר במקרה חריג אשר מצדיק סטייה מההלכה הקובעת כי מקומו של הליך הגמילה הוא בשלב ריצוי העונש ולא בשלב המעצר. בהחלטתו, התייחס בית המשפט לכך שהעורר לא החל בהליך גמילה בטרם ביצע את העבירות בגינן נעצר וכי לא ניתן לומר כי ישנה סבירות גבוהה להצלחה בהליך הגמילה.

מכאן הערר שבפניי, במסגרתו טוען העורר כי קיימים במקרה זה טעמים אשר מצדיקים את שחרורו לחלופת מעצר במסגרת של קהילה טיפולית לגמילה מסמים וביניהם העובדה כי נוצרה אצלו ציפייה לכך שישוחרר במידה ויימצא מתאים. עוד טוען העורר כי יש לקבל במקרה זה את המלצתו החד משמעית של שירות המבחן לפיה יש לאפשר לו להשתלב בקהילה טיפולית סגורה.

מנגד, טוענת המשיבה כי לא מדובר במקרה חריג אשר מצדיק שחרור לחלופת מעצר וכי העורר לא הצביע על טעם מספק המצדיק התערבות בהחלטתו של בית המשפט המחוזי.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, ולאחר שעיינתי בהודעת הערר ובהחלטתו של בית המשפט המחוזי, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערר להתקבל.

אמנם, הלכה היא שככלל, השלב המתאים להתחלת הליך גמילה הוא שלב ריצוי העונש ולא שלב המעצר (ראו למשל: בש"פ 3137/08 גרנובסקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.6.2008). אלא, שלאור נסיבותיו המיוחדות של מקרה זה ונסיבותיו האישיות של העורר, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לחרוג מהכלל ולאפשר לעורר להשתלב בקהילה הטיפולית. מסקנתי זו מבוססת הן על ההמלצה החד משמעית של שירות המבחן והן על הציפייה שנוצרה אצל העורר לאחר שבית משפט השלום אפשר לו לצאת ולהתראיין בשני מוסדות טיפוליים שונים. כמובן, במידה ויפר העורר את האמון שניתן בו ולא ישכיל לנצל הזדמנות זו על מנת לעבור הליך שיקומי, הרי שיוחזר באופן מיידי למעצר.

אשר על כן, הערר מתקבל. החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז מיום 13.1.2011 מבוטלת בזאת. התיק יוחזר לבית משפט השלום ברמלה על מנת שיקבע מועדים חדשים בהם יוכל העורר לצאת לבדיקות הרפואיות הנדרשות כאמור בהחלטתו מיום 29.12.2010.