בש"פ 8741/08 ראובן אביזמר נ. מדינת ישראל

1.

לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע ( סגן הנשיא, כב' השופט י' טימור ) מיום 12.10.2008 בב"ש 21913/08, בגדרה נדחה עררו של העורר על החלטת בית משפט השלום בבאר שבע ( כב' השופטת ד' בית אור ) לפיה יוחזק העורר במעצר עד תום ההליכים.

2.

ביום 22.8.2008 הוגש בבית משפט השלום בבאר שבע כתב אישום נגד העורר, במסגרתו הואשם העורר בעבירות של גניבה (ס' 383 ו-384 לחוק העונשין, התשל"ז-1977) (להלן: חוק העונשין ) ובשתי עבירות של הפרת הוראה חוקית (ס' 287(א) לחוק העונשין). על פי כתב האישום האמור, גנב העורר מאביו סך של 400 ₪, והפר את תנאי מעצר הבית שנקבע לו בבית אביו, ובתאריך מאוחר יותר גנב את טבעת היהלום של אביו, והפר, פעם נוספת, את תנאי מעצר הבית.

3.

לכתב האישום האמור צירפה המדינה בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים, ממנה עולה כי העורר מכור לסמים מזה שנים רבות. את התמכרותו זו מתקשה העורר לממן, ומשכך הוא נקלע, פעם אחר פעם, לביצוע עבירות רכוש שונות. מעת לעת הוא נתפס במעשיו, ומועמד לדין, וכך תלויים ועומדים נגדו

כעת כשבעה תיקים, בבתי משפט שונים בארץ, המצויים בשלבים שונים. לא למותר לציין כי ברבים מן ההליכים הללו נדחו הדיונים שוב ושוב, בשל אי התייצבותו של העורר לדיון, והגיעו הדברים לידי כך שבשני תיקים אחרים שנפתחו גם הם נגדו נאלצה המדינה לחזור בה מכתב האישום בשל אי יכולתה לאתר את העורר.

4.

בית משפט השלום (כב' השופטת ד' בית אור ) הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, ודחה את בקשת העורר להשתחרר לחלופת מעצר. בהחלטתו, ציין בית המשפט כי מדיניותו היא שלא להפנות את הנאשם להליכי גמילה במסגרת תיק המעצר, למעט מקרים נדירים, שעניינו של העורר אינו נמנה עליהם.

5.

על החלטה זו הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי. במסגרת הדיון בפני בית המשפט המחוזי, שינתה המדינה את עמדתה והסכימה כי תיבחן האפשרות להתחיל בטיפול גמילתי של העורר עוד קודם שניתן גזר הדין. ואולם, נוכח עברו הפלילי המכביד של העורר, כמו גם על רקע העובדה כי העורר לא התייצב לרבים מן הדיונים בתיקים השונים המתנהלים נגדו, ואף בשים לב להודאת העורר עצמו כי הוא חוזר ומבצע עבירות רכוש בשל התמכרותו לסמים – הסיק בית המשפט המחוזי הנכבד כי שחרורו של העורר עשוי לסכן את שלום הציבור. לפיכך החליט בית המשפט המחוזי לדחות את הערר, וקבע כי רק בסיום ההתדיינות בתיק העיקרי נכון יהיה לשקול את האפשרות לטיפול גמילתי בעורר.

6.

על החלטתו זו של בית המשפט המחוזי הוגש הערר שבפניי. לטענת העורר, המדינה מתנה את האפשרות שהעורר יעבור טיפול גמילתי עוד קודם שנגזר דינו בהודאה מצידו בעובדות כתב האישום, והתנייה זו איננה ראויה ואיננה מוצדקת. עוד תוקף העורר את גישתו של בית המשפט קמא, לפיה לא ניתן לשחרר את העורר בתנאים מגבילים בשלב הליך המעצר, אלא אם החל כבר בהליך הגמילה עוד בטרם מעצרו. לטענת העורר, קביעה זו עומדת בניגוד להחלטותיו של בית משפט זה (בש"פ 674/08 עינב נ' מ"י , תק-על 2008(1) 2191; בש"פ 3137/08 גרנובסקי נ' מ"י , תק-על 2008(2) 3823). יתרה מכך, העורר טוען באופן עקרוני כי גישה המשהה את שאלת שילובו של העבריין במסגרת טיפולית לסופו של ההליך העיקרי, ועד לאחר מתן הכרעת דין מרשיעה – אינה הולמת את לשונו ורוחו של חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), המורה כי על בית המשפט לבחון חלופת מעצר בכל מקרה ומקרה, כבחינה אינדיבידואלית, שמטרתה לצמצם ככל הניתן את הפגיעה בחירותו של מי שטרם הורשע בפלילים. לדידו של העורר, השאלה האם מנוצלת חלופת מעצר זו לצורך מאמצי הגמילה של נאשם, אם לאו – אינה צריכה להיות מעניינו של בית המשפט, ובלבד שהחלופה המוצעת בטוחה דיה להגן על הציבור ומצמצמת במידה מספקת את מסוכנותו של הנאשם.

7.

לעניינו הפרטני, הדגיש העורר את הקושי הראייתי שיתעורר בהוכחת סעיף הגניבה בכתב האישום שהוגש נגדו, נוכח העובדה שהאב לא יעיד כנגד בנו. כן העלה את הטענה כי האופציה הטיפולית בקהילה עשויה להתברר כפתרון הולם למצבו ההתמכרותי הקשה, ובכך תצמח תועלת של ממש לא רק לעורר עצמו אלא גם לחברה בכללותה. במיוחד כך, מששירות המבחן העריך כי יש סיכוי טוב שהעורר יצלח את ההליך הטיפולי.

8.

דין הערר שלפניי להידחות. כידוע, בבואו להכריע בדבר מעצרו של נאשם עד תום ההליכים - בית המשפט מצווה לבחון את האפשרות להפחית את הפגיעה בחירותו של הנאשם, שטרם הורשע, באמצעות חלופת מעצר שיש בה להפיג את מסוכנותו של נאשם (סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים). בעניינו, חלופת המעצר המבוקשת הינה במוסד טיפולי לגמילה מסמים. בהקשר זה נקבע כי ככלל, אין להורות על שחרורו של נאשם לחלופת מעצר במוסד גמילה, שכן השלב המתאים לגמילה מסמים הינו בדרך כלל שלב ריצוי העונש ( בש"פ 2642/91

מדינת ישראל נ' ביטון (לא פורסם, 23.6.91)). עם זאת, לכלל זה מספר חריגים, בגדרם יורה בית המשפט שיש מקום לבחון את שחרורו של נאשם לחלופה שיקומית אף אם טרם הורשע. החריג המרכזי הוא במקום שהנאשם נמצא בעיצומו של הליך גמילה - או אז בית המשפט נוטה לשחרר את הנאשם לחלופה שיקומית וזאת על מנת שמעצרו לא יפגע בהליך השיקום ( בש"פ 3701/95

ביטון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.7.95)). חריג זה ניתן להרחבה לחלופה נוספת – גם כאשר בית המשפט משתכנע כי רצונו של הנאשם להתחיל בטיפול הינו כן ואמיתי ו כי סיכוייו של הנאשם להצליח בטיפול גבוהים ( בש"פ 674/08

עינב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.5.2008)).

9.

במקרה שלפנינו, העורר לא החל בהליך הגמילה קודם למעצרו הנוכחי, ולמרבה הצער, לא השתכנעתי כי מתקיימים בו מי משני התנאים החלופיים הנזכרים לעיל. יתר על כן, חלופת המעצר במוסד גמילה אמורה בעיקרון לשרת רק את מטרת הגמילה. ואיננה חלופת מעצר כשלעצמה, למעט בסיטואציות מאוד מיוחדות, שלא זה המקום לפרטן. העורר מצוי במצב של התמכרות מזה שנים רבות, ובקשתו להתחיל בתהליך גמילה בשלב זה של חייו לא עלתה טרם מעצרו הנוכחי. כאן המקום להזכיר עוד כי במהלך הדיון הביאה בפניי ב"כ המדינה נתון חשוב, לפיו ניסיונות גמילה קודמים של העורר לא צלחו.

10.

על כל אלה יש להוסיף את העובדה שעברו הפלילי העשיר של העורר, ובכלל זה ההליכים הפליליים הרבים התלויים ועומדים נגדו, מקימים בסיס של ממש לחשש כי חלופת המעצר לא תוכל להפיג את מסוכנותו של העורר, אשר פעם אחר פעם חוזר ומבצע עבירות. זאת ועוד, לאור ניסיון העבר שהתגבש מול העורר, והימנעויותיו החוזרות ונשנות מלהופיע לדיונים המשפטיים שנקבעו בעניינו, קשה שלא להסיק שיש יסוד של ממש לחשש כי באם לא יוותר במעצר, הוא עלול להימנע מלהגיע למשפטו בהליך העיקרי, נשוא הערר שבפניי.

11.

על רקע דברים אלה כולם – אין מנוס מדחייתו של הערר, כאמור.