בש"פ 2386/12 הוואשלה מהדי נ. מדינת ישראל

1.

בפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופט א' אינפלד ) , מתאריך 26.02.2012, בגדרה הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

להלן יובאו הנתונים הצריכים להכרעה.

2.

כנגד העורר, כבן 23, ושניים נוספים (כולם ביחד יכונו להלן: הנאשמים ) הוגש כתב אישום המחזיק תשעה אישומים משותפים. כתב האישום מייחס לעורר שורה של עבירות רכוש (ביניהן: התפרצות למקום מגורים, גניבה, גניבת רכב ומסחר ברכב גנוב), וכן עבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה ונהיגה ללא רישיון.

על-פי הנטען בכתב האישום, במהלך החודשים אוגוסט – אוקטובר 2011, או בסמוך לפני כן, קשרו הנאשמים קשר, יחד עם אדם נוסף שטרם אותר על-ידי המשטרה (להלן: איוב ), להתפרץ לבתי מגורים ברחבי הארץ במטרה לגנוב רכוש, לרבות כלי רכב (באמצעות גניבת מפתחות הרכבים מן הבתים), ובהמשך לסחור בכלי הרכב הגנובים. במסגרת הקשר, כך נטען, התפרצו הנאשמים לבתי מגורים, גנבו רכוש וכלי רכב השייכים לבעלי הבית, ומכרו את כלי הרכב הגנובים לאדם שזהותו איננה ידועה למשיבה. מתיאור האירועים עולה כי חלקו של העורר בביצוע העבירות היה מרכזי, כאשר במרבית המקרים היה זה העורר

שהתפרץ לבית, נטל את מפתחות הרכב, התפרץ לרכב ונהג בו למקום המפגש עם הקונה המיועד. עוד נטען בכתב האישום כי במסגרת ביצוע העבירות הנ"ל נהג העורר ברכבים הגנובים מבלי שהחזיק ברישיון נהיגה.

על-פי המתואר ב אישום השביעי בכתב האישום, בעת שניסו להימלט מניידת משטרה שדלקה אחריהם, נהגו העורר והנאשם 1 בכתב האישום באחד הרכבים הגנובים בדרך שיש בה כדי לפגוע בשימוש הבטוח בנתיב תחבורה, ותוך סיכון חיי אדם.

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המדינה בקשה למעצר הנאשמים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם.

בדיון שנערך בבית המשפט המחוזי בתאריך 21.11.2011 הסכים מי שהיה בשעתו בא כוח העורר כי קיימות ראיות מוצקות, כלשונו, להוכחת אשמתו של העורר במרבית העבירות המיוחסות לו, למעט העבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, שהעורר כופר בביצועה, בטיעון כי לא הוא נהג ברכב במועד הרלוונטי. בא כוח העורר הנ"ל הסכים כי די בראיות הקיימות כדי לבסס עילת מעצר, אך ביקש כי תיבחן אפשרות של שחרור העורר לחלופת מעצר, וזאת נוכח טענתו של העורר כי הוא סובל מהתמכרות לסמים, העומדת ברקע לביצוע העבירות.

בית המשפט נעתר לבקשת הסניגור, והורה על הכנת תסקיר מעצר, אך ציין כי על העורר מוטל נטל כבד במיוחד לשכנע כי הוא ראוי לחלופת מעצר, נוכח התפקיד המרכזי המיוחס לו בכתב האישום, ובשים לב לעברו הפלילי המכביד, הכולל עונש מאסר שנגזר עליו בגין עבירות רכוש ועבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה.

4.

בתסקיר המעצר שהוגש בתאריך 5.12.2011 התרשם שירות המבחן כי העורר, שנחשף מגיל צעיר למעורבות עבריינית, מתאפיין באישיות בעלת דפוסים קשים, הנוטה להיגרר אחרי אחרים ולפעול באופן אימפולסיבי לצורך סיפוק צרכים וריגושים מיידיים. עוד נאמר בתסקיר כי העורר מנהל אורח חיים התמכרותי, וכי עד כה לא עבר טיפול גמילה משמעותי. נוכח כל אלה קבע שירות המבחן כי מן העורר נשקפת מסוכנות, שניתן יהיה לצמצם רק במסגרת טיפולית סגורה, אך לצד זאת ציין כי לא ברור עד כמה יהיה העורר מסוגל להפיק תועלת מטיפול כזה ולהתמיד בו לאורך זמן. לסיום ביקש שירות המבחן שהות נוספת על מנת לבחון את אפשרות שילובו של העורר בקהילה הטיפולית "אלפטאם" שבטייבה.

5.

בדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי בעקבות הגשת התסקיר – התנגדה באת כוח המשיבה למתן השהות המבוקשת, בציינה כי שירות המבחן הביע ספק באשר לסיכויי ההצלחה של הליך טיפולי, ולאור זאת אין המקרה נמנה עם החריגים, אשר רק בהתקיימותם יש לאפשר את השתלבותו של נאשם בהליך טיפולי עוד בשלב המעצר, על-פי הקוים המנחים שתוארו ב-בש"פ 1981/11 מדינת ישראל נ' סויסה (טרם פורסם; 21.03.2011) (להלן: ענין סויסה ). בית המשפט קבע כי הסתייגותה של באת כוח המדינה היא במקומה, אך התיר לשירות המבחן להשלים את תהליך הבדיקה, בכפוף להבהרת האמור בתסקיר בדבר התאמת המקרה לחלופה מהסוג המוצע.

6.

ביני לביני יצא העורר, באישור בית המשפט, לבדיקות לצורך בחינת התאמתו לשהות בחלופת מעצר בקהילה טיפולית.

7.

בתסקיר מעצר משלים, שהוגש בתאריך 14.02.2012, מסר שירות המבחן כי העורר יוכל להיקלט בקהילה הטיפולית אלפטאם לתקופה של 18 חודשים, מבלי שבחינת החלופה הומלצה באופן ברור או נומקה, כנדרש על-פי החלטת בית המשפט. בהחלטתו מתאריך 16.02.2012 – בית המשפט המחוזי שב וביקש כי שירות המבחן יבהיר מדוע נשקלת המלצה על החלופה האמורה, כאשר סיכויי הצלחת הטיפול אינם ברורים.

8.

בתסקיר המעצר השלישי, שהוגש בתאריך 23.02.2012, מסר שירות המבחן כי העורר מגלה מוטיבציה להשתלב בטיפול ונכונות ראשונית לבחון דפוסים בעייתיים בהתנהלותו, אך צויין כי בשלב זה קשה להעריך עד כמה יהיה העורר מסוגל להתמיד בטיפול. עם זאת, שירות המבחן המליץ כי תינתן לעורר "הזדמנות טיפולית", וזאת על רקע הערכתו כי ללא טיפול – הוא ישוב לדפוסיו הבעייתיים.

9.

בהחלטתו, מושא הערר, קבע בית המשפט המחוזי הנכבד, לאחר שעיין בתסקירי המעצר ונתן דעתו לשיקולים שמנה שירות המבחן, כי התנאים שנמנו בעניין סויסה לצורך שילובו של נאשם בהליך גמילה בשלב המעצר – אינם מתקיימים לגבי העורר. לענין זה ציין בית המשפט כי מן העורר נשקפת מסוכנות ברמה גבוהה (וזאת לאור המאפיינים האישיותיים שעליהם עמד שירות המבחן בתסקיר המעצר הראשון), והוסיף כי עברו הפלילי של העורר, מן התקופה שלפני התמכרותו לסמים, מעיד כי מסוכנותו אינה נובעת רק מצריכת הסמים. נוכח נתונים אלה, בשילוב הערכתו הספקנית של שירות המבחן בדבר רמת הנכונות והמחויבות של העורר לטיפול – הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

10.

במסגרת הערר מציין בא כוח העורר כי הוא מכיר במסוכנות העולה מריבוי העבירות המיוחסות לעורר, אך טוען כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר נמנע מלהעניק לעורר את האפשרות להיגמל מנגע הסם במסגרת תכנית ברורה ומפוקחת, במטרה להשיבו למסלול חיים תקין. בא כוח העורר מוסיף, בהקשר זה, כי ההליכים שהתקיימו לצורך בדיקת התאמתו של העורר לקהילת "אלפטאם" יצרו בקרב העורר ציפייה כי שיתוף פעולה מצדו עשוי להוביל לשחרורו לטובת הליך טיפולי. לטענתו, לא היה מקום לדחות את המלצת שירות המבחן בתסקיר המעצר העדכני, שבאה חרף הספקות שעלו בתסקיר המעצר הראשון בדבר יכולתו של העורר להפיק תועלת מן הטיפול. באשר לנכונותו של העורר להשתתף בטיפול – מציין בא כוח העורר כי לא ניתן לצפות מן העורר, שמגיל צעיר נחשף לאורח חיים עברייני, לשנות בין רגע את אורחותיו ומחשבותיו, אלא יש לפתח את הרצון ההתחלתי שגילה העורר לקראת שינוי, ולהתקדם משם. עוד נטען כי התנאים שנקבעו בפסיקתו של בית משפט זה מצדיקים את שחרורו של העורר לחלופת המעצר המוצעת, וזאת בשים לב לרצונו הכן להיגמל.

11.

המשיבה, מצידה, סומכת ידיה על החלטתו של בית המשפט קמא, ומבקשת להותירה על כנה.

דיון והכרעה

12.

בא כוח העורר עשה כל שניתן עבור מרשו, ואולם חוששני כי אין בידי לקבל את הערר. כידוע, מקומם של הליכי טיפול וגמילה הינו, ככלל, בשלב גזירת העונש וריצויו. חריגים לכלל זה, שבגדרם יורה בית המשפט על השתלבותו של נאשם בהליכי טיפול עוד בשלב המעצר, יתקיימו מקום בו הנאשם החל בהליך גמילה עוד בטרם ביצע את העבירה שבגינה נעצר, או כאשר מתקיימים שני תנאים מצטברים: פוטנציאל ההצלחה של הליך הגמילה הינו גבוה ויש בהליך הגמילה כדי לספק מענה הולם למסוכנות הנשקפת מן הנאשם (ראו לדוגמה: החלטתי ב-בש"פ 3137/08 גרנובסקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם; 18.6.2008); ענין סויסה הנזכר לעיל).

יישום התנאים הנ"ל על נסיבות המקרה שלפנינו מוביל למסקנה כי לא מתקיימים בעניינו של העורר נתונים מיוחדים שיצדיקו את שחרורו לחלופת מעצר בקהילה טיפולית בשלב הנוכחי של מעצר עד תום ההליכים . העורר טרם עשה ניסיון להשתתף בהליך גמילה מסמים, ורצונו להשתלב בהליך שכזה עלה, לכאורה, רק לאחר מעצרו. באשר ליכולתה של החלופה המוצעת לספק מענה הולם למסוכנות הנשקפת מן העורר, הרי שבהקשר זה יש משמעות לעובדה כי עברו הפלילי המכביד של העורר, הכולל עבירות רכוש, שוד מזוין וסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה – נוצר גם בתקופה שלפני התמכרותו. לכך נפקות לעניין הפוטנציאל השיקומי, המהווה את אחד הרציונלים שבבסיס החריגים האמורים. עובדה זו, בצירוף הערכתו של שירות המבחן את מסוכנותו של העורר כמסוכנות ברמה גבוהה, ואי-יכולתו להעריך את סיכויי הצלחת הטיפול – מעידים כולם כי המקרה שלפנינו איננו המקרה המתאים לסטייה מן הכלל הרגיל, הקובע כי שאלת שילובו של נאשם בהליך גמילה תידון בשלב גזירת הדין (ראו והשוו: בש"פ 6599/10 מדינת ישראל נ' שושני (לא פורסם; 12.9.2010); בש"פ 7616/10 ויינבך נ' מדינת ישראל (לא פורסם; 24.10.2010)).

נתתי דעתי להתרשמותו של שירות המבחן כי יש טעם ליתן לעורר "הזדמנות טיפולית", במטרה למנוע ממנו לשוב לדפוסיו הבעייתיים. אולם, בבוחני את התנאים המצטברים בדבר סיכויי ההצלחה של הטיפול ויכולתו לספק מענה הולם למסוכנות הנשקפת מן העורר על רקע הערכתו הכוללת של שירות המבחן – התקשיתי לראות כיצד המקרה שלפנינו נכנס לגדר החריגים לכלל.

13.

באשר לטענת העורר לפיה יציאותיו לבדיקות לצורך בחינת התאמתו לקהילה הטיפולית יצרו בקרבו ציפייה לכך שאמנם ישוחרר לחלופת מעצר באותה קהילה – הרי שבית המשפט שב והדגיש בהחלטותיו – טרם יציאותיו של העורר לבדיקות האמורות – כי על פני הדברים, אין מדובר במקרה המתאים לשחרור לקהילה סגורה, ואף הבהיר לעורר ולסנגורו במפורש כי "לאחר היאסף כל הנתונים יהיה צורך לבחון את כל המערך ולראות אם המקרה אכן מתאים לחלופת מעצר חריגה מסוג זה בשלב המעצר".

14.

לא נעלמו מעיני נסיבות חייו הקשות של העורר, שנחשף מגיל צעיר לאורח חיים עברייני. על רקע זה, רצונו של העורר להשתלב בהליך גמילה בניסיון לשנות מדרכיו ראוי להערכה. עם זאת, אם אמנם רצון זה הינו כן ואמיתי, הרי ששילובו בהליך גמילה וודאי יישקל במסגרת גזירת דינו (זאת אני אומר בשים לב לעדכון הנזכר בפיסקה 15 שלהלן).

15.

בסמוך לחתימת החלטתי זו התקבלה הודעה מאת המשיבה, שבגדרה נמסר לי כי הצדדים הגיעו להסדר טיעון, במסגרתו הודה העורר בעובדות כתב אישום מתוקן והורשע. מועד הטיעונים לעונש נקבע לתאריך 10.6.2012, לאחר קבלת תסקיר שירות המבחן.

בשים לב לתוצאה שאליה הגעתי – אין ההתפתחות הנ"ל משליכה על החלטתי (וראו האמור בפיסקה 14 שלעיל).

16.

נוכח כל האמור לעיל – הערר נדחה .