פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בש"פ
7632/08
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
העורר:
דוד שם טוב
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו
מיום 11.08.2008 בב"ש
91694/08
שניתן על ידי כבוד השופטת י' שיצר
תאריך הישיבה:
י"ז באלול התשס"ח (17.9.2008)
בשם העורר:
עו"ד יפעת כץ
בשם המשיבה:
עו"ד שאול כהן
החלטה
בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת י' שיצר ) בתיק ב"ש 91694/08 מיום 11.8.2008 לפיה דחה בית המשפט את עררו של העורר על החלטתו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כבוד השופט צ' קאפח ) מיום 3.8.2008, לפיה הוחלט לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.
כנגד העורר הוגשו לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו שני כתבי אישום, המייחסים לו עבירה של כניסה למקום מגורים בכוונה לבצע גניבה, לפי סעיף 406(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); עבירה של תקיפה כדי לגנוב, לפי סעיף 381(א)(2) לחוק העונשין; ושתי עבירות של גניבה, לפי סעיף 384 לחוק העונשין.
לפי הנטען באישום הראשון, ביום 16.7.2008 נכנס העורר לדירתו של קשיש בן 78 (להלן: המתלונן ) דרך חלון פרוץ, והוציא מכיס מכנסיו של המתלונן שקית ובה 2,700 ש"ח. משהתעורר המתלונן, תקף אותו העורר בכך שחבט בו באגרופיו עד לעלפונו של המתלונן, ויצא מהדירה.
לפי הנטען באישום השני, ביום 2.4.2008, עת ליווה העורר את המתלונן לשירותים בדירת המתלונן, הכניס העורר את ידו לכיס מכנסיו של המתלונן וגנב מתוכם מעטפה ובה 1,750 ש"ח.
בד בבד עם הגשת כתבי האישום, הוגשה לבית המשפט בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. ביום 3.8.2008 קבע בית המשפט כי כנגד העורר קיימות ראיות לכאורה בשני האישומים ולאור עברו הפלילי ואיומיו המתמשכים לפגוע במתלונן, הורה על מעצרו עד תום ההליכים משפטיים המתנהלים נגדו.
על החלטתו של בית משפט השלום הגיש העורר ערר לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בערר טען כנגד קיומן של ראיות לכאורה או עילת מעצר כנגד העורר, וכן על כך שבית המשפט השלום לא בחן כל חלופת מעצר ואף לא ביקש תסקיר משירות המבחן בעניינו. במהלך הדיון לפניי בית המשפט ביום 11.8.2008 הסכימה באת כוח העורר לקיומן של ראיות לכאורה כנגד העורר. בית המשפט דחה את הערר בקובעו שלא מצא מקום להתערב בהחלטתו של בית משפט השלום, לאור המסוכנות הנשקפת מצד העורר ואופיים של המעשים המיוחסים לעורר.
מכאן הערר שבפניי.
לטענת באת כוח העורר, שגו הערכאות דלמטה בכך שלא הורו על קבלת תסקיר מעצר בעניינו של העורר בכדי לבחון את אפשרות שחרורו לחלופת מעצר, הכוללת טיפול גמילה מסמים.
מנגד, סומך בא כוח המשיבה את ידיו על החלטת בית המשפט המחוזי.
לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ולאחר שעיינתי בהודעת הערר ובהחלטות הערכאות שקדמו לי, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערר להדחות.
כפי שמורה סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996, לא יורה בית המשפט על מעצרו של אדם מאחורי סורג ובריח אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור לחלופת מעצר שפגיעתה בחירותו של הנאשם פחותה. על בית המשפט,
בבואו להחליט האם לשחרר נאשם לחלופת מעצר, לשקול את כלל השיקולים הרלוונטיים, לרבות טיב המעשים המיוחסים לו ועברו הפלילי. במקרה זה, יש בעובדות העולות מכתב האישום בכדי להעיד על מסוכנות רבה הנשקפת מצד העורר אשר בשני האירועים נשוא כתב האישום ניצל את חולשתו של אדם קשיש בכדי לבצע את זממו. זאת ועוד, לעורר עבר פלילי עשיר הכולל 11 הרשעות שונות וכן כתב אישום נוסף העומד נגדו בגין גניבה מרכב שבוצעה ביום 2.7.2008. על כן, בנסיבות המקרה שבפניי, לא סברתי כי שגה בית המשפט קמא בכך שהורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו, אף ללא עריכת תסקיר בעניינו של העורר.
יתרה מזו, בבש"פ 3137/08 גרנובסקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.6.2008) עמד בית המשפט על כך ש:
"הכלל הוא, שבית המשפט אינו מורה על שחרורו של נאשם לחלופת מעצר לשם התחלת תהליך גמילה, שכן השלב המתאים לגמילה מסמים הינה בדרך כלל שלב ריצוי העונש (בש"פ 2642/91 מדינת ישראל נ' ביטון (לא פורסם, 23.6.91)). עם זאת, לכלל זה מספר חריגים, בגדרם יורה בית המשפט שיש מקום לבחון את שחרורו של נאשם לחלופה שיקומית אף אם טרם הורשע. החריג המרכזי הינו שבמקום שהנאשם עצמו בעיצומו של הליך גמילה, או אז בית המשפט נוטה לשחרר את הנאשם לחלופה שיקומית וזאת על מנת שמעצרו לא יפגע בהליך השיקום."
במקרה שלפניי, לא נטל העורר חלק בהליך גמילה בעת מעצרו, ועל כן הזמן הראוי לשקילת הליך טיפולי לגמילה מסמים הוא בשלב ריצוי עונשו, אם יורשע לבסוף.
אשר על כן, הערר נדחה.
ניתנה היום, י"ח באלול התשס"ח (18.9.2008).
ש ו פ ט