בש"פ 7014/12 מדינת ישראל נ. שאהין מוחמד

בקשה להארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים לפי סעיף 62 ל חוק סדר דין פלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) , התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ) .

1.

נגד המשיב ונאשם נוסף (להלן: עלאא , ו ביחד:

הנאשמים ) הוגש ביום 31.12.2011 כתב אישום לבית המשפט המחוזי בירושלים. כתב האישום כנגד המשיב כולל, בין היתר, שלושה אישומים בעבירות גניבת רכב שהתבצעו במהלך חודש דצמבר 2011, שאחת מהן התפתחה לעבירה של סיכון חיי אנשים בכביש, כמפורט להלן:

לפי

האישום הראשון , ביום 27.12.2012 נכנסו הנאשמים לישראל מבית ג'אלה מבלי שהיה בידם היתר כדין, וגנבו בירושלים רכב מדגם סובארו אימפרזה. עלאא נהג ברכב, המשיב ישב לידו, והשניים עשו דרכם במכונית הגנובה לכיוון הישוב חוסאן דרומה בכביש מספר 60. צוות משימה משטרתי ששהה אותה עת בציר בדק את מספר הרישוי של הרכב הגנוב, ומאחר שחשד בנאשמים החל לנסוע אחרי הרכב הגנוב, תוך שהוא מיידע רכב משטרתי נוסף ששהה במחסום בכביש המנהרות (להלן: רכב המחסום ) על הגעתם הצפויה. הנאשמים הגבירו את מהירות נסיעתם מעל ל- 140 קמ"ש ונהגו בצורה פראית ברכב הגנוב, תוך עקיפת כלי רכב.

משהגיע הרכב הגנוב למחסום עצרו הנאשמים, ושני השוטרים שהיו ברכב המחסום רצו לכיוון הרכב הגנוב. הנאשמים נסעו לאחור, התנגשו בחוזקה ברכב המחסום והמשיכו בנסיעתם לאחור. השוטרים נגשו לרכב הגנוב וביקשו לעצור את הנאשמים, תוך שאחד השוטרים שובר את חלון הרכב הסמוך לעלאא. או-אז פתחו הנאשמים בנסיעה מהירה קדימה לכיוון המחסום, אחד השוטרים נאלץ לקפוץ ימינה על מנת לחמוק מפגיעת הרכב הגנוב, והנאשמים המשיכו בנסיעה תוך שהם פוגעים ברכב המחסום, המשיכו בנסיעה, עלו על אי-תנועה תוך שהם מתנגשים שנית ברכב המחסום, ובהמשך התנגשו במספר פטריות בטון עד שנבלמו על ידי אחת מהן. המשיב פתח את דלת הרכב הגנוב וניסה להימלט תוך שהוא משתולל ונאבק עם אחד השוטרים שלבסוף הצליח לגבור עליו בעזרת שוטר נוסף, תוך שהשוטר נחבל במהלך המאבק.

בינתיים המשיך עלאא' ללחוץ על דוושת הדלק, אחד השוטרים פתח את דלת הרכב, וזינק על עלאא' שהתנגד למעצרו ודחף את השוטר החוצה תוך שהוא ממשיך ללחוץ על דוושת הגז, עד שעלה בידי השוטר לגרור אותו מהרכב ולהשכיבו על הכביש. בתוך הרכב נמצאו כלי פריצה.

האישום השני מתייחס לאירוע שהתרחש ביום 22.12.2012, כאשר המשיב נכנס לישראל מבלי שהיה בידו היתר, וביחד עם אדם אחר, גנב בירושלים מכונית מדגם פיאט, והשאיר את המכונית במקום אחר.

ב אישום השלישי הואשם המשיב בכך שביום 8.12.2012 נכנס ללא היתר לישראל, וגנב בירושלים רכב מסוג מזדה. יומיים לאחר מכן אסף המשיב את אחיו, ונסע עימו דרומה לכיוון חברון בכביש 60. בצומת גוש עציון נעצרו השנים במחסום משטרתי, וכאשר ניגש השוטר לבדוק את תעודות הזהות של השנים, ברח המשיב לכיוון הישוב אלון-שבות.

2.

בגין מעשים אלו הואשם המשיב בעבירה של סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה לפי סעיף 332(2) ו-29(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק ); בשלוש עבירות של גניבת רכב לפי סעיף 413ב(א) לחוק; בעבירה של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות לפי סעיף 274(1) לחוק; בשתי עבירות של הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו לפי סעיף 275 לחוק; ובשלוש עבירות של שהייה בישראל שלא כדין לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952.

3.

הליכי המעצר:

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה לעצור את המשיב עד תום ההליכים. בבקשה צוינה חומרת העבירות המיוחסות למשיב, הסכנה שהוא מהווה לציבור והחשש שמא יתחמק מהליכי השפיטה או מריצוי המאסר. כן הוזכר עברו הפלילי של המשיב שהורשע ב בית דין צבאי בת"פ 4137/2005 ב-21 עבירות של ידויי אבנים, הנחת חומר חבלה בכוונה לגרום מוות והשלכת בקבוק תבערה בגינן נדון, בין היתר, ל-13 חודשי מאסר בפועל.

בדיון שהתקיים בבקשה למעצר עד תום ההליכים, הסכים בא כוחו של המשיב לקיומן של ראיות לכאורה, ו בית המשפט

הורה על מעצרו עד תום ההליכים (החלטתה של השופטת כנפי-שטייניץ מיום 24.1.2012).

4.

ההליכים בתיק העיקרי:

אשר לדיון בתיק העיקרי, ביום 12.1.2012 הוקרא כתב האישום ב בית משפט השלום בירושלים (בפני השופטת פרידמן-פלדמן ), אך התשובה לאישום נדחתה לבקשת הנאשמים. ביום 24.1.2012 וביום 21.2.2012 התקיימה הקראה נוספת ובשתי הישיבות נדחתה התשובה לאישום לבקשת הנאשמים, מאחר שטרם התקבלה בתיק תעודת חיסיון ובשל חומר חקירה נוסף שנמסר לסנגוריה. ביום 14.3.2012 מסרו הנאשמים את תשובתם לכתב האישום, המשיב הודה בעבירה של שהייה שלא כדין וגניבת רכב באישום הראשון והשלישי, וכפר באישום השני, והתיק נקבע להוכחות ליום 10.6.2012 וליום 1.7.2012. יום הדיונים השני נקטע - לבקשת המדינה - לצורך הוצאת תעודת חיסיון, ונקבע מחדש ליום 3.9.2012. במהלך הדיון שהתקיים ביום 3.9.2012 התברר למאשימה הצורך בתיקון תעודת החיסיון. המאשימה הצהירה כי ניתן להמציא תעודת חיסיון מתוקנת בו ביום (וכך אכן נעשה), אך בא כוח המשיב ביקש לדחות את המשך שמיעת הראיות והתיק נקבע לתזכורת ליום 11.9.2012, תאריך שנדחה בהמשך ליום 24.9.2012.

5.

ביום 24.9.2012 הורשע עלאא' על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון, במסגרתו הומרה העבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה לעבירה של מעשה פזיזות ורשלנות ברכב ודינו נגזר ל-16 חודשי מאסר בפועל. המשך ההוכחות בעניינו של המשיב נדחה ליום 17.12.2012 וליום 24.12.2012 ומכאן הבקשה להארכת מעצרו לפי סעיף 62 לחוק המעצרים. ביני לביני עתרה המבקשת להוספת מועדים ולהקדמת מועדי ההוכחות שנקבעו.

6.

איני רואה לחזור ולהידרש מבראשית לרציונלים שבבסיס סעיף 62 לחוק המעצרים, המעסיק את בית משפט זה בתדירות גבוהה. בתמצית, על בית המשפט לאזן בין האינטרסים הנוגדים של חזקת החפות והזכות לחירות של הנאשם, ובין מידת המסוכנות הנשקפת מהנאשם אם ישוחרר. השיקולים הצריכים לעניין הם: קצב התנהלות המשפט; המסוכנות הנשקפת מהנאשם לציבור בכלל ולקורבנותיו בפרט; והחשש מפני הימלטות הנאשם ושיבוש הליכי המשפט.

על רקע שיקולים אלה, נקל עלי להיעתר לבקשה. אכן, העבירות נגד הרכוש אינן נמנות בגדר העבירות היוצרות חזקת מסוכנות סטטוטורית כאמור בסעיף 21(א)(ג) לחוק המעצרים, אך בהאידנא, עבירות של פריצה לבית או גניבת רכב הם במקרים רבים רק הפתיח למרדפים מסוכנים ולמאבק בין שוטרים לגנבים כפי שמוכיח המקרה שבפנינו. זאת, מבלי להזכיר את עצם הפגיעה באיכות החיים ובביטחון האישי הנלווה לעבירות כגון אלה. חוזר אדם מעמל יומו ומוצא כי דירתו נפרצה, קם אדם לעמל יומו ומוצא כי מכוניתו אינה נמצאת במקום בו החנה אותה לעת ערב (ראו החלטתו של השופט רובינשטיין ב בש"פ 3453/05

אברג'יל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.4.2005). אין לי אלא לחזור על דברים שאמרתי בבש"פ 45/10 מסארוה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.1.2010):

" פתאום קם אדם בבוקר ומוצא..." שמכוניתו חלפה עם הרוח, או במקרה הטוב, נפרצה ותכולתה נשדדה. חוזר אדם לביתו בסוף עמל יומו ומוצא כי מאן דהוא חדר לפרטיותו ונטל את רכושו ואת חפציו שאותם צבר בזיעת אפו ומיטב כספו. מי ימוד את עוגמת הנפש, הרוגז וחסרון הכיס שנגרמו למי שנפגע מאותן עבירות רכוש, שדומה כי ליבנו גס בהן, והסטטיסטיקה של העבירות הלא מפוענחות בתחום זה מדברת בעד עצמה. אין לראות בעבירות רכוש, כמו התפרצות לדירה או גניבת רכב, גזירת גורל שאין לה מענה בחוק ובפסיקה.

עבירות של גניבת רכב או התפרצות לדירה, גם אם אינן "מתוחכמות" הן מסוג העבירות שיש בהן מסוכנות אינהרנטית נוכח הפוטנציאל להתפתחות אלימה. פריצה לבית או לחצרים מערערת את הבטחון האישי של הציבור וגניבת רכב עלולה, בהאידנא, להפוך חיש מהר למרדף משטרתי על כל הסכנות הכרוכות בכך.

חזקת החפות לא עומדת למשיב שכבר הודה בשתי עבירות של גניבת רכב, והימלטותו פעמיים מהשוטרים לצד עברו הפלילי מוכיחה כי אין עליו מורא החוק. המשיב הוא תושב השטחים, ושחרורו ממעצר עלול לסכל את ההליך ואף לחזור ולסכן את בטחון הציבור, באשר נראה כי גניבת רכבים הפכה למשלח יד של המשיב. די בכל אלה כדי להיעתר לבקשת המאשימה להארכת מעצרו של המשיב, באשר נקודת האיזון להמשך מעצרו של המשיב ניצבת עדיין איתנה על רגליה, גם בחלוף המועד של תשעה חודשים מתחילת משפטו של המשיב.

לא נעלמה מעיני טענת המשיב כי נוכח העונש של 16 חודשי מאסר שהוטל על עלאא', שותפו לאישום הראשון, מעצרו עשוי להתארך כדי העונש בפועל שיוטל עליו. ברם, אין להקיש מהסדר הטיעון המקל שנערך עם עלאא' לעניינו של המשיב, הן מאחר שבהסדר טיעון עסקינן, הן מאחר שעלאא' הורשע בסופו של יום בעבירה קלה יותר, והן מאחר שכנגד המשיב תלויים ועומדים שני אישומים נוספים של גניבת רכב.

7.

בשולי הדברים אתייחס לעיכוב בהתקדמות שמיעת הראיות בתיק, שמקורו בעיכוב בהמצאת תעודת החיסיון.

התופעה של עיכוב בהמצאת תעודת חיסיון מקרינה מטבע הדברים גם על הליכי הגילוי במסגרת סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ ), על תופעה זו נמתחה ביקורת חוזרת ונשנית בפסיקתו של בית משפט זה, ואין לי אלא להצטרף לדברים. הזכות לקבל חומר חקירה רלוונטי היא זכות חזקה ובשל כך הורה המחוקק כי תעודת החיסיון תחתם על ידי ראש הממשלה, שר הביטחון או שר החוץ (כאשר החיסיון הוא לטובת המדינה במסגרת סעיף 44 לפקודת הראיות) או על ידי שר (כאשר החיסיון הוא לטובת הציבור במסגרת סעיף 45 לפקודת הראיות). ככל שהדרישה לחתימה אישית של ראש הממשלה או שר זה או אחר היא "צואר הבקבוק" שמעכב את המצאת תעודות החיסיון – ואיני משוכנע כלל וכלל כי זו הסיבה – הרי שהגיעה העת לשקול הסדר חקיקתי אחר. דומני כי לא ייגרע מכבודה ומתוקפה של תעודת החיסיון, גם אם תיחתם על ידי בעלי דרגות בכירות אחרות בשירות הציבורי. לשם כך יש צורך בתיקון חקיקתי, וטוב יעשה המחוקק אם ישקול האפשרות להאציל את הסמכות לחתימה על תעודת חיסיון גם לאחרים. תיקון חקיקתי כאמור, לצד תיגבור כוח האדם העוסק בבדיקה ובהכנה של תעודות החיסיון, עשוי לזרז את הטיפול בנושא מטריד זה, אשר גורם לעיכוב בלתי מוצדק בהתקדמות ההליך העיקרי.

ובכלל, דומה כי תעודות החיסיון הפכו לעקב אכילס של ההליך הפלילי, כפי שעולה מבקשות רבות המוגשות במסגרת סעיף 62 לחוק המעצרים, מהם ניתן ללמוד על כך ששמיעת התיק מתעכבת עד להסדרת נושא החיסיון. מימדי הפשיעה בישראל של היום אינם כבימים עברו, ולכך סיבות וטעמים שונים שלא זה המקום להרחיב בהם. גם ההליך הפלילי שינה את פניו ברבות הימים והפך למסורבל וארוך (ראו יצחק עמית

"על הצורך בשינוי בהליך הפלילי" הסניגור 83 (2/2004)). עוד טרם יוצא ההליך לדרכו וכבר מונחים על רגליו שתי משקולות אדירים בדמות הליכי גילוי במסגרת סעיף 74 לחסד"פ, ובדמות תעודת חיסיון ועתירה לגילוי ראיה חסויה במסגרת סעיפים 45-44 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971. חיזיון נפרץ במקומותינו, שידית ההילוכים של ההליך העיקרי מוכנסת למצב של חנייה ( PARKING

בלעז) וההליך מוקפא ומתעכב עד להסרה ולהסדרה של שתי משקולות אלה. לא רק זאת, אלא שגם לאחר שמוצאת תעודת חיסיון, ההליך מתעכב, לעיתים עקב מחלוקות לגבי השאלות שניתן להפנות למי מהעדים לאור תעודת החיסיון (למשל במסגרת משפט זוטא בו נטען כי ההודאה נגבתה מהנאשם באמצעים פסולים) ויש והצדדים ממתינים עד שבית המשפט העליון יאמר את דברו.

אולם לא תמיד הדבר הכרחי, ולעיתים מזומנות ניתן גם ניתן להמשיך ולהתקדם בבירור ההליך העיקרי גם מבלי למצות עד תום הליכים אלה (ראו החלטתי בבש"פ 120/10 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.2.2010) (להלן: עניין פלוני ). ספציפית בנושא החיסיון, נזכיר כי נקודת המוצא – כל עוד לא יוכח חלילה אחרת – כי חזקה על התביעה שלא תעלים ראיות שיכולות להועיל להגנת הנאשם. לאחר מסננת ראשונה זו, באה ביקורתו של בית המשפט במסגרת עתירה לגילוי ראיה. אין בפני נתונים סטטיסטיים, אך דומני כי לא אחטא אם אומר כי חלק הארי של העתירות לגילוי ראיה חסויה נדחה על ידי בית המשפט. אך גם במקרים בהם בית המשפט נעתר לבקשה לגילוי ראיה, במלואה או בחלקה, מתברר פעמים רבות כי אין בראיה החסויה כדי להועיל להגנתו של הנאשם. מה עוד, שלעיתים מקבל הנאשם מלכתחילה

תמצית או תיאור כללי (פרפרזה) של החומר החסוי בעטיו הוצאה התעודה. נוסיף לכך, שפעמים רבות הראיות החסויות המבוססות על מידע מודיעיני הן בבחינת עושר השמור לרעת הנאשם (עניין פלוני בפסקה 21).

רוצה לומר, כי פעמים רבות מתברר בסוף הדרך, שהחומר נותר בחשכת החיסיון, או שהתועלת השולית של החומר החסוי שנחשף בפני הנאשם היא קטנה. לאור זאת, אני סבור כי לא רק שאין חובה לעכב את ההליך העיקרי עד להסדרה סופית ומוחלטת של נושא החיסיון – כפי שעולה גם מסעיף 44(ב) לפקודת הראיות הנוקט לשון " רשאי

בית המשפט" - אלא רצוי שלא לעשות כן, אלא להמשיך ככל שניתן בבירור ההליך. הדבר עולה בקנה אחד לא רק עם אינטרס הציבור בניהול מהיר ויעיל של ההליך, אלא גם עם האינטרס של הנאשם עצמו כי המשפט יסתיים בהקדם ככל שניתן. אחזור איפוא על דברים שאמרתי בעניין פלוני :

לא בכל מקרה בו מוגשות בקשות מעין אלה, יש לעכב את שמיעת התיק העיקרי. כל מקרה צריך להיבחן לגופו, בין היתר, בהתחשב בהיקף הראיות, במספר העדים שאמורים להישמע ובתוכן עדותם הצפוי. לעיתים, החומר המתבקש במסגרת סעיף 74 לחסד"פ או במסגרת עתירה לגילוי ראיה, רלוונטי לחלק צר של זירת המחלוקת או רלוונטי לעד אחד או שניים, כך שניתן לקדם את התיק העיקרי, ולשמוע לפחות חלק מהעדים עד להכרעה בבקשות שהוגשו על ידי ההגנה. לעיתים, ניתן לשמוע אף את העדים העיקריים, ואם וככל שיתעורר צורך בעקבות החלטה שניתנה בבקשה לפי סעיף 74 לחסד"פ או בעתירה לגילוי ראיה, לחזור ולזמנם להעיד. שומא אפוא על המותב הדן בתיק העיקרי לבחון בכל מקרה ומקרה אם יש בהליכים הנלווים כדי להצדיק דחיית המועד למתן תשובה לכתב האישום או את מועד שמיעת הראיות בתיק.

(לדעה אחרת, לפיה יש לעיתים קושי בהתנהלות במקביל ראו החלטתו של השופט רובינשטיין בבש"פ 3811/12 אגבאריה נ' מדינת ישראל פסקה י (לא פורסם, 10.7.2012).

ודוק: לא נעלמה מעיני טענה המושמעת תדיר על ידי הסנגוריה, ולפיה כל עוד נושא החומר החסוי לא בורר עד תומו, אין הנאשם יכול להשיב לכתב האישום. אך טענה זו שוברה בצידה, באשר אם הנאשם כומס את קו הגנתו, הדבר מקשה על בית המשפט בבואו לבחון אם הראיה החסויה חיונית להגנתו של הנאשם.

8.

אשר על כן, אני מורה על הארכת מעצרו של המשיב ב-90 יום החל מיום 1.10.2012, או עד למתן פסק דין ב ת"פ

1395-01-12 ב בית משפט המחוזי בירושלים, המוקדם מביניהם .