פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בש"פ
1712/11
בפני:
כבוד השופט י' עמית
העורר:
אמיר אזולאי
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל
אביב-יפו בתיק עת"מ 49438-02-11 שניתנה ביום 28.2.2011 על ידי כבוד השופט
צ' גורפינקל
תאריך הישיבה:
ג' באדר ב התשע"א
(9.3.2011)
בשם העורר:
עו"ד אלעד רט
בשם המשיבה:
עו"ד איילת קדוש
החלטה
ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופט צ' גורפינקל ) בגדרה נתקבל ערר המשיבה על החלטת בית משפט
השלום בתל-אביב-יפו (כב' השופט ש' בקר ) שהורה לשחרר את העורר לחלופת מעצר.
1.
ביום 13.12.10 הוגש כנגד העורר כתב אישום המייחס לו עבירה של התפרצות לפי סעיף 406(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ); גניבה לפי סעיף 384 לחוק; איומים לפי סעיף 192 לחוק; תקיפה הגורמת חבלה של ממש לפי סעיף 380 לחוק. על פי המתואר בכתב האישום, ביום 7.12.10 התפרץ העורר לביתם של המתלוננים
בתל-אביב שעה שבני הבית נמו את שנתם, ונטל חפצים שונים שהיו בבית, ביניהם שלושה תיקים בהם סכומי כסף, מצלמה, טלפונים סלולאריים ומסמכים שונים. בני הבית התעוררו משנתם והתפתחה תגרה בין בעלי הבית (להלן: המתלוננים ) לבין העורר, במהלכה נחבלו ונפצעו המתלוננים. לאחר שנעצר השמיע העורר דברי איומים באוזני השוטר כלפי המתלונן.
2.
בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצר העורר עד לתום ההליכים, ודיון בעניינו התקיים ב בית משפט
השלום ביום 5.1.11. יצויין, כי עוד בטרם התקבלה החלטה בעניינו של העורר מת עליו אביו והוא שוחרר כדי לאפשר לו להשתתף בהלויה ובימי השבעה, ולאחר מכן השתחרר ליומיים לטקס גילוי המצבה.
בפני
בית המשפט
הוצגה חלופת מעצר באשפוזית הסגורה בבית החולים קרית שלמה במושב בני ציון ולאחר מכן בקהילה הטיפולית הסגורה "הדרך", ו בית המשפט הפנה את העורר לקבלת תסקיר שירות מבחן. בתסקיר מיום 2.2.11 נאמר, כי במידה והעורר יערוך שינוי בחייו מידת מסוכנותו תפחת וכי העורר בעל מוטיבציה לערוך שינוי כזה. לפיכך הומלץ על הפניית העורר לקהילה הטיפולית "הדרך", בכפוף לחוות דעת ועדת הקבלה של הקהילה. לאחר שעבר ראיון בוועדת הקבלה הוגש תסקיר משלים בו הומלץ על שחרורו של העורר לחלופת מעצר בקהילת "הדרך" לטיפול ארוך טווח (תסקיר מיום 22.2.11).
3.
בהחלטתו מיום 24.2.11 הורה בית משפט השלום על שחרורו של
העורר לחלופת מעצר בקהילת "הדרך". על החלטה זו הגישה המשיבה ערר ל בית המשפט המחוזי, אשר קיבל את עמדת המשיבה וביטל את החלטת בית משפט השלום, בין היתר, מן הטעמים הבאים: שלב המעצר עד תום ההליכים איננו השלב המתאים לשם ביצוע טיפול גמילה; לא סביר כי בחלוף שבועיים מאז מות אביו ועד לעריכת התסקירים עבר העורר שינוי משמעותי; חומרת העבירות המיוחסות לעורר ועברו הפלילי העשיר מצביעים על מסוכנות יתרה מצדו כלפי הציבור; וחשש מפני ערעור אמון הציבור בבתי המשפט ובמערכת האכיפה.
מכאן הערר שבפני.
4.
לטענת העורר, שגה בית המשפט
משלא נתן משקל של ממש להמלצות החיוביות לגביו ולא הורה על שחרורו לחלופת מעצר לגמילה מסמים. נטען כי פוטנציאל ההצלחה של הליך הגמילה של העורר גבוה; השינוי בעורר החל עוד לפני פטירת אביו והוא כן ואמיתי; העורר מעולם לא עבר הליך גמילה מהסוג הנדון אלא טיפול אמבולטורי ועל כן יש לאפשר לו הזדמנות זו; יש להבחין בין מסוכנותו של העורר בעת ביצוע המעשים, אז היה תחת השפעת סמים, ובין מסוכנותו כעת, כאשר הוא כבר "נקי" משימוש בסמים, לטענתו, מזה כשלושה חודשים.
לטענת העורר, גם העובדה כי במהלך תקופת המעצר הוא שוחרר לחלופת מעצר מספר פעמים להלויית אביו, לשבעה ולטקס גילוי המצבה תחת פיקוח וערבות, והתייצב חזרה במועד הנדרש, מעידה כי ניתן לתת בו אמון.
5.
דין הערר להידחות.
אקדים ואומר כי ענייננו בערר ב"גלגול שלישי" ל בית המשפט העליון, ולטעמי, ראוי לצמצם את ההתערבות בהחלטה מושא הערר למקרים מיוחדים ולנסיבות חריגות מקום בו ההתערבות נדרשת כדי לתקן טעות או עוול גדולים במיוחד. אמנם הפסיקה טרם קבעה במפורש כי יש להחיל על הליכי ערר מעצרים את ההלכות הנוהגות לגבי "גלגול שלישי" בהליכי ערעור ובקשות רשות ערעור, אך דומני כי כך יאה וכך ראוי להיעשות, על מנת לצמצם את העומס על בית משפט
זה (וראו הצעת חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) (תיקון מס' 9) (ערר שני ברשות והארכת מעצר או חידושו), התש"ע-2010, שם מוצע כי ערר ב"גלגול שלישי" יהא ברשות בלבד).
6.
ולגופו של עניין.
על השיקולים העומדים בפני בית המשפט
בבואו להורות על חלופת מעצר של טיפול גמילה, עמדתי בהרחבה בבש"פ 1981/11 מדינת ישראל נ' סויסה (לא פורסם, 21.3.2011). לא אחזור על הדברים והקורא מוזמן לעיין שם. על רקע השיקולים הנדרשים לעניין, אבחן את עניינו של העורר, ואם יש להחיל עליו את החריג של חלופת גמילה בהליכי מעצר.
על כף אחת של המאזניים מונח תסקיר שירות המבחן ממנו עולה כי קיים פוטנציאל הצלחה בטיפול הגמילה. זאת, בין היתר, בשל גילו של העורר (43) והיותו מכור לסמים מזה שנים רבות, כך ש"התעייף" מאורח חייו וייתכן כי זו הפעם הגיע ל"בשלות" לעריכת שינוי משמעותי בחייו. לכך יש להוסיף כי העורר חזר אל כתלי בית המעצר לאחר ששוחרר להלווית אביו ולשבעה.
מנגד, כבדה הכף השניה עד מאוד נוכח השיקולים הבאים:
( - ) העבירות המיוחסות לעורר הן עבירות שטמון בהן חשש אינהרנטי למסוכנות נוכח הפוטנציאל להתפתחות אלימה במהלך פריצה לדירה, כפי שאכן התרחש בפועל (השוו להחלטתי בבש"פ 45/10 מסארוה נ' מדינת ישראל בפסקה 6 (לא פורסם, 8.1.2010)), ונקל לשוות נגד עיננו את הטראומה שנגרמה לבני המשפחה;
( - ) עברו הפלילי המכביד ביותר של העורר הכולל 22 הרשעות ומאסרים בפועל בגין עבירות סמים, רכוש, אלימות, בריחה ממשמורת חוקית והפרת הוראה חוקית;
( - ) כנגד העורר תלויים ועומדים שני מאסרים מותנים על עבירות אלימות;
( - ) כשלון הליכי גמילה קודמים והיעדר מוטיבציה לגמילה במוסד סגור טרם המעצר;
( - ) העובדה כי העבירות דכאן בוצעו כאשר הנאשם השתחרר אך שלושה ימים לפני כן ממעצר ימים על מנת לשבת לצד אביו החולה בבית החולים.
נתונים אלה
מלמדים כי קשה ליתן בעורר אמון וכי מסוכנותו לציבור רבה. על כן נוטה הכף להחלת הכלל לפיו שלב המעצר אינו השלב המתאים להליך גמילה.
אשר על כן, אני דוחה את הערר.
ניתנה היום, ט"ו באדר ב'
התשע"א (21.3.2011).
ש ו פ ט