בש"פ 3139/11 אמיר אזולאי נ. מדינת ישראל

לפניי בקשת רשות לערור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופט צ' קאפח) בה התקבל ערר מטעם המדינה, על החלטתו של בית משפט השלום בתל אביב (כבוד השופט מ' לנדמן), שקבעה כי המבקש ישוחרר לקהילה טיפולית בטרם ייגזר דינו, בכפוף לקבלת אישור הקהילה.

1.

המבקש הורשע על פי הודאתו בעובדות כתב האישום המתוקן בשתי עבירות של התפרצות, בעבירה של ניסיון גניבה, ובעבירה של תקיפה חבלנית. בהחלטתו מיום 7.4.11, לאחר שניתנה הכרעת הדין, נעתר בית משפט השלום לבקשת הסנגור כי המבקש ישוחרר ממעצרו לקהילה טיפולית לגמילה מסמים, בכפוף לקבלת תסקיר לבחינת השתלבותו בקהילה כאמור. ההחלטה ניתנה לאחר שבית המשפט התרשם מהמלצת שירות המבחן, שהוגשה במסגרת הליכי המעצר, כי יש סיכוי של ממש שהמבקש יתמיד בהליך הגמילה.

2.

ערר שהוגש מטעם המדינה על החלטת בית משפט השלום התקבל. בית המשפט המחוזי ציין בהחלטתו מיום 12.4.11, כי על אף שהחלטת בית משפט השלום התקבלה בשלב הטיעונים לעונש, בו לא נוהגת להתערב ערכאת הערעור, מדובר במקרה קיצוני, המצדיק התערבות בשיקול הדעת. בית המשפט נתן דעתו לכך שהעבירות בהן הורשע המבקש בוצעו לאחר שהמבקש שוחרר ממעצר ימים, וכן לכך שבהליך המעצר עד תום ההליכים נדחתה בקשת המבקש להשתלב בקהילה טיפולית על ידי בית המשפט המחוזי (עת"מ 49438-02-11, כבוד השופט צ' גורפינקל) ועל ידי בית המשפט העליון (בש"פ 1712/11, כבוד השופט י' עמית), אשר קבעו כי המבקש אינו ראוי לאמון, נוכח עברו הפלילי המכביד וניסיונות הגמילה הכושלים בעברו.

נגד החלטה זו מופנית בקשת הרשות לערור שלפני, אשר הוגשה לפי סעיף 53(א) סיפא לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996 (להלן: חוק המעצרים ).

3.

בא כוח המבקש טוען כי נסיבות מקרה זה מצדיקות מתן רשות ערר. לדבריו, בשונה מהחלטות שעניינן מעצר עד תום ההליכים, הניתנות לעיון מחדש מעת לעת, ההחלטה בה עסקינן הינה סופית, והלכה למעשה סותמת את הגולל על אפשרות שליחתו של המבקש לקהילה טיפולית. הוא מטעים כי לאחר גזירת הדין, ככל הנראה יישלח המבקש למאסר, ושיקומו יהיה בין כותלי בית הסוהר, ולא במסגרת קהילה טיפולית ייעודית. בא כוח המבקש מפנה לקביעת בית משפט השלום, לפיה שחרורו של המבקש לקהילה טיפולית והצלחתו בגמילה, יהוו שיקול לקולא במכלול השיקולים לגזירת העונש. לטענתו, ביטול ההחלטה לשחררו לקהילה טיפולית, תחמיר את עונשו של המבקש, שלא יצליח להשתקם בהיותו נתון במעצר. עוד טוען הוא כי בית המשפט המחוזי שגה כשהתערב בשיקול דעתו של בית המשפט שדן בתיק העיקרי, ובכך הפר את הריסון המתבקש בהליכי ערר על החלטות ביניים. בא כוח המבקש מוסיף כי בית המשפט המחוזי פירש באופן מוטעה את החלטת בית המשפט העליון בעניין המעצר, ומטעים, כי להבנתו, החלטה זו לא שללה את אפשרות שחרורו של המבקש לחלופת מעצר בשלב גזירת העונש

ובמסגרת ההליך העיקרי.

4.

בהתאם להחלטתי מיום 20.4.11, הגישה המשיבה תגובתה לבקשה, ובה נטען כי הבקשה דנן אינה מעלה שאלה עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים, ולפיכך אינה מצדיקה מתן רשות ערר. המשיבה סבורה כי ההליך הנכון מבחינת המבקש הינו הגשת בקשה לבית משפט השלום, כי יקדים את מועד עריכת התסקיר לעונש, הקבוע לחודש יולי 2011. כן מזכירה המשיבה כי ממילא במסגרת גזר הדין נתונה לבית המשפט סמכות להורות על שילובו של המבקש בהליכי גמילה, לפי סעיף 82 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, כך שלא באמת תמו אפשרויות המבקש להשתלב בקהילה טיפולית.

5.

דין הבקשה להידחות. כידוע, רשות ערעור בגלגול שלישי בהליכים אזרחיים תינתן אך במקרים המעלים שאלות עקרוניות, החורגות מעניינם של הצדדים הקונקרטיים (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה

בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) ). עיקרון זה אומץ אף לבקשות רשות ערעור בגלגול שלישי במסגרת הליכים פליליים (ראו למשל: רע"פ

4199/10 אוחיון נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 13.7.10)). כפי שציינתי בהחלטתי בבש"פ 2786/11

ג'ריס נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 17.4.11), ראוי לטעמי לאמץ אמות מידה דומות גם בבקשות רשות ערר לפי סעיף 53 לחוק המעצרים, וליתן בבקשות אלו רשות לערור במקרים בעלי חשיבות עקרונית, או במקרים בהם ישנן נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, תוך הותרת גמישות מסוימת לבית המשפט. אינני סבורה כי המקרה דנן מעלה סוגיה עקרונית, החורגת מעניינו הפרטני של המבקש, באופן המצדיק מתן רשות ערר. יתרה מזאת, אף לגופו של עניין, סבורני כי אין להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי, לפיה אין הצדקה לשחרור המבקש לקהילה טיפולית בטרם נגזר דינו, וזאת נוכח עברו הפלילי המכביד, וכשלון הליכי גמילה קודמים.

הבקשה, איפוא, נדחית.