בש"פ 1326/09 רחאל בילאל נ. מדינת ישראל

בפני שני עררים המכוונים נגד החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 9.2.2009 בתיק מ"ת 5705-01-09, בגדרה הורה על מעצרם של העוררים עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם.

נגד העוררים הוגש כתב אישום בבית המשפט המחוזי בחיפה בגין עבירה של קשר לפשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); עבירות בנשק, לפי סעיף 144(א) רישא + (ב) רישא + סעיף 29 לחוק העונשין; וניסיון להרוס נכס בחומר נפיץ, לפי סעיף 456 + סעיף 29 לחוק העונשין. לעורר בבש"פ 1509/09, עלי תנהא (להלן: העורר 1 ), יוחסה גם עבירה של סחיטה באיומים, לפי סעיף 428 לחוק העונשין.

על פי המתואר בכתב האישום קשרו העורר 1 יחד עם עבד וואיל היב (להלן: וואיל ) ובילאל רחאל, הוא העורר בבש"פ 1326/09 (להלן: העורר 2 ), קשר לזרוק רימון יד לעבר כלי רכבו של המתלונן אשר חנו בחצר ביתו. זאת, על רקע חוב כספי גדול של העורר 1 למתלונן. מבצעי זריקת הרימון היו וואיל והעורר 2, אשר ברכבו נסעו הם לבית המתלונן. בתמורה הציע העורר 1 לוותר לוואיל על חוב כספי שזה חב לו וכן הציע סכום כסף לעורר 2. ביום 11.12.2008, בשעות הלילה, נסעו וואיל והעורר 2 לביתו של המתלונן, בהדרכתו של העורר 1, כשהם מצוידים ברימון יד שסיפק להם העורר 1, אשר אף הדריך את וואיל כיצד להשתמש ברימון. כמו כן החליפו וואיל והעורר 2 את לוחיות הזיהוי של הרכב בלוחיות גנובות אשר אף הן סופקו על ידי העורר 1. לאחר שחלפו מספר פעמים על פני הבית, עצרו, וואיל יצא מהרכב והשליך את הרימון, אשר למרבה המזל לא התפוצץ בשל תקלה. בתמורה העביר למחרת העורר 1 סכום של 1,300 ש"ח לידי וואיל והעורר 2. יצוין כי על פי הנטען, עוד טרם האירועים המתוארים, איים העורר 1 על המתלונן כי ירצח אותו וכי המתלונן יצטער שהכיר אותו וזאת על מנת להניעו לוותר על החוב הכספי.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה לעצור את העוררים עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם.

ביום 9.2.2009 ניתנה החלטת של בית המשפט המחוזי, בגדרה הורה כאמור על מעצרם של העוררים עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם (כבוד השופט ר' שפירא ). בית המשפט, סקר את חומר הראיות שנאסף כנגד העוררים והגיע למסקנה כי קיימות נגדם ראיות לכאורה המבססות סיכוי סביר להרשעה בעבירות המיוחסות להם בכתב האישום. זאת, בהתבסס הן על הודאת וואהיל בחקירתו במשטרה, אשר מתארת את הקשר ואת תפקיד העוררים בו כפי שתואר לעיל, והשחזור שנערך על פיה והן על ראיות חיצוניות בדמות פלטי שיחות ואיכונים במכשירי טלפון שהיו על פי הנטען בחזקת העוררים, צילומי מצלמות האבטחה בביתו של המתלונן אשר קלטו את רכבו של העורר 2 במהלך האירוע, ואינדיקציות נוספות. בעניין עילת המעצר, נקבע כי בנוסף לחזקת המסוכנות הסטטוטורית הנובעת מעצם השימוש בנשק חם, קיים אף חשש כי העוררים יסכנו את בטחונו של המתלונן ושלומו ואת ביטחון הציבור ואף החשש שמא שחרורם יביא לשיבוש הליכי משפט. בעניין האפשרות לשחרור העוררים לחלופת מעצר קבע בית המשפט כי אין מקום לעשות כן. זאת, לאור חומרת העבירות ונסיבות ביצוען, לאור העובדה כי לעורר 1 הרשעות קודמות בעבירות של תכנון ובניה, לרבות אי קיום צו בית משפט ולעורר 2 הרשעה קודמת בעבירה של טיפול בנשק ללא נקיטת זהירות, ולאור החשש לשיבוש הליכי משפט ולסיכון שלום המתלונן ועדים נוספים.

מכאן העררים שבפני.

בא כוח העורר 1 טען כי אין מתקיימות ראיות לכאורה נגד

העורר 1 וכי אף אם קיימות כאלו, אין משקלן מצדיק את מעצרו עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. נטען כי כל שיש בידי המשיבה כנגד העורר 1 היא הודאתו של וואיל. הודאה זו, לשיטתו משקלה מועט לאור הסתירות הרבות בינה ובין דברי וואיל עם מדובב שהושם בתאו. בפרט נטען כי אין בחומר הראיות כדי לבסס עבירה של סחיטה באיומים וכי אף בית המשפט המחוזי לא קבע כי מתקיימות ראיות לכאורה בעניין זה, אך לא נתן לכך את המשקל הראוי. כמו כן נטען כי אין בכתב האישום אף כדי לבסס עבירה של נסיון להרוס רכוש מאחר ואף על פי המיוחס הושלך הרימון כלפי כלי רכב כך שאין מתקיימות יסודות העבירה. ביחס לפלטי הטלפון המיוחסים לעורר 1 נטען כי במספר הטלפון

ששימש את העורר 1 ישנן רק שיחות ספורות מול וואיל והעורר 2 אשר אף הן היו קצרות מאד. כמו כן נטען כי לא נמצאו טביעות אצבע של העורר 1 על לוחית הזיהוי שנטען שהוא העביר לוואיל וכי רימון היד לא נבדק כלל. לבסוף טען העורר 1 כי הוא לא ניסה לשבש הליכי משפט אף שהיו לו לכאורה הזדמנויות לכך וכי אין כל בסיס עובדתי לטענה כי קיים חשש להימלטות מהדין או לשיבוש הליכי משפט מצידו. לפיכך נטען כי היה על בית המשפט המחוזי לבדוק באופן ממשי את האפשרות לשחררו לחלופת מעצר.

באת כוח העורר 2 מיקדה טענותיה בפני בשאלת שחרורו לחלופת מעצר של העורר 2. לטענתה, אף על פי המתואר בכתב האישום, היה תפקידו של העורר 2 שולי בביצוע הקשר ולא הוא זה שהשליך את הרימון אלא נגרר לאירוע ואף ניסה להניא את וואיל מלהשליך את הרימון לכיוון הבית. עוד נטען כי העורר 2 הינו נורמיטיבי בעברו ויש לו משפחה תומכת, כך שהיה מקום לבחון חלופת מעצר בעניינו.

מנגד טענה באת כוח המשיבה כי קיימת נגד העוררים תשתית ראייתית לכאורה אשר הצדיקה את מעצרם עד תום ההליכים המשפטיים נגדם. בין ראיות אלו נמנו, הודאתו של וואיל והשחזור שנערך על פיה, פלטי הטלפונים, צילומי מצלמות האבטחה בביתו של המתלונן ואף ראיות נוספות. לגבי הסתירות בין הודאתו של וואיל לדבריו עם המדובב נטען כי נבעו מ"ניפוח" והתפארות מול המדובב. בעניין האפשרות לחלופת מעצר נטען ביחס לעורר 1, כי מסוכנותו נלמדת מחומרת העבירות המיוחסות לו והיותו על פי הנטען היוזם של כל האירוע וכי לאור העובדה כי הורשע בעבר בעבירות של אי קיום צווי בית משפט אין אפשרות ליתן בו אמון. ביחס לעורר 2 נטען כי היה שותף מלא לביצוע ואף קיבל כסף בעבור השתתפותו ובנסיבות אלו צדק בית המשפט המחוזי כשקבע כי אין זה תיק מתאים לחלופת מעצר.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ולאחר שעיינתי בהודעות הערר ובהחלטתו של בית המשפט המחוזי, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין העררים להדחות שניהם.

בעניין קיומן של ראיות לכאורה נגד העוררים עלינו לזכור, כי בית המשפט הבוחן את קיומן של ראיות לכאורה לשם גיבושה של עילת מעצר, אינו נדרש, אלא לבחון האם די בראיות אשר הובאו בפניו, באם תוכחנה במהלך המשפט, כדי להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר (ראו בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 148 (1996)).

בית המשפט אינו נדרש, בשלב זה, לבחינת מהימנותן של האמרות המובאות בפניו, או לבחינת משקלן האפשרי של הראיות שבפניו ואת דיותן לביסוס ההרשעה (ראו בש"פ 1572/05 זוארץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.4.2005) ) . סבור אני כי די בחומר הראיות הקיים כדי לעמוד במבחן זה ואף למעלה מכך.

הראיה העיקרית נגד העוררים הינה עדותו של וואיל. טוענים באי כוח העוררים כי עדות זו סותרת לכאורה בחלקה את דבריו של זה מול מדובב שהושם בתאו, אולם, עיון בהודעות מלמד כי הסתירות אינן נוגעות לעצם ביצוע העבירות נשוא הפרשה שבפנינו אלא נוגעות לפרטים משניים, דוגמת, סכום הכסף ששולם, תיאור הרימון וקיום קשר קודם בין וואיל והעורר 1. מבלי לקבוע דבר באשר להשפעת סתירות אלו על משקל עדותו של וואיל בהליך העיקרי, אין בהן לטעמי, בשלב זה של ראיות לכאורה, כדי לערער את מהימנותה מן היסוד. מה גם, שגרסתו של וואיל נתמכת בממצאים שנבעו ממנה, כדוגמת מציאת אחת מלוחיות הזיהוי הגנובות במקום בו נטען כי הוחלפו הן, באופן שמחזק את מהימנותה.

יתרה מכך, נגד העוררים קיימות אף ראיות נוספות שאינן תלויות בהודאתו של וואיל. בעניינו של העורר 1 קיים המניע הנובע מחובו הכספי למתלונן והנובע מפסק דין שניתן כנגדו, כמו גם דבריו של זה באשר לקשר ביניהם. איני סבור כי טענות בא כוח העורר 1 באשר לאי ידיעתו על החוב מקומה בשלב זה של ראיות לכאורה. עוד קיימים כנגדו פלטי הטלפון הקושרים אותו לוואיל ולעורר 2, פלטי טלפון אשר אינם מתיישבים עם טענתו כי לא הכירם כלל. ודוק, שיחות כאמור קיימות אף ממספר הטלפון אשר העורר 1 מודה כי היה בשימושו. בעניינו של העורר 2 קיימים מעבר לפלטי הטלפון גם צילומי רכבו במקום האירוע, כאשר אף אירוע השלכת הרימון נתפס בעדשת המצלמה. כמו כן נמצאו חורים נוספים ברכבו של העורר 2 נוסף על החורים המקוריים של לוחיות הזיהוי, דבר התומך בתיאור של החלפת לוחיות הזיהוי בלוחיות גנובות.

אוסיף, כי טענות בא כוח העורר 1 באשר לעבירה של סחיטה באיומים אינן משנות לטעמי מתמונה זו, באשר מסכים אני עם קביעתו של בית המשפט המחוזי כי אף מבלי להידרש לעבירה זו, די בראיות לכאורה הקיימות נגד העורר 1 באשר לעבירות האחרות כדי לבסס עילת מעצר כנגדו ומשכך, מקומן של טענות אלו להתברר בפני המותב שידון בתיק העיקרי.

לאור האמור לעיל, סבור אני כי די במכלול הראיות אשר נפרסו לעיל כדי לבסס תשתית ראייתית לכאורית נגד העוררים בעבירות אשר יוחסו להם.

משכך, ולאור אופי העבירות המיוחסות להם ברי כי קיימת אף עילת מעצר, ולו רק על פי החזקה הסטטוטורית הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ג)(2)+(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996.

בנסיבות העניין, איני סבור גם כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו כי אין במקרה זה מקום לשחרור העוררים לחלופת מעצר. העוררים מעורבים, על פי הנטען, באירוע של השלכת רימון בלב שכונת מגורים, אירוע אשר אך בנס לא גרם לנזק רב ואף לפגיעות בנפש (השוו, בש"פ 10425/04 לוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.11.2004)). במיוחד חמור הדבר משהדבר נעשה על רקע סכסוך כספי בין העורר 1 והמתלונן ובמטרה המשוערת של הרתעתו ממימוש פסק דין שניתן לטובתו. על פי הנטען, העורר 1, אף שלא היה ברכב בשלב שבו הושלך הרימון, היה היוזם של האירוע כולו והוא אף שסיפק לוואיל את הרימון שהושלך. העורר 2, אף אם תפקידו היה מצומצם יותר, הצטרף לקשר זה מתוך מודעות למטרתו ואף תרם את רכבו ל"מטרה" ונכח בעת השלכת הרימון, וכל זאת בעבור בצע כסף. יתרה מכך, לעורר 1 הרשעות קודמות בגין עבירות על פי חוק התכנון והבנייה ובהן אף בעבירות של אי קיום צו בית משפט ולעורר 2 הרשעה קודמת בעבירה של טיפול בנשק ללא נקיטת זהירות. בנסיבות אלו, מסכים אני כי המסוכנות הנשקפת מהעוררים הינה ברמה הגבוהה ביותר וכי בשלב זה אין מקום לשחרורם לחלופת מעצר.

אשר על כן, נדחים העררים.