בש"פ 948/06 גיאורגי חחננשווילי נ. מדינת ישראל

בפני ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט ד' רוזן), בתיק ב"ש 90002/06 מיום 24.1.2006, לפיה הוחלט לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

כנגד העורר הוגש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו כתב אישום, המייחס לו עבירה של שוד בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

לפי הנטען בכתב האישום, ביום 21.8.2003 הגיעו העורר ושניים אחרים לחנותו של נחמיה בן צדיק (להלן: המתלונן) ברחוב רוטשילד בבת-ים (להלן: החנות), תקפו אותו ולקחו מכיסו 300 ש"ח ופנקס שיקים.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

בהחלטתו מיום 24.1.2006 קיבל בית-המשפט המחוזי את הבקשה, בקובעו, כי קיימות בעניינו של העורר ראיות לכאורה להוכחת אשמתו בעבירות המיוחסות לו בדמות טביעת כף ידו שנמצאה בחנות, ראיה אותה לא הצליח העורר להפריך וכי חומרתה היתרה של עבירת השוד האלים המיוחסת לו מקימה עילת מעצר. לאור זאת ולאור עברו המכביד של העורר, לא מצא לנכון בית-המשפט המחוזי להורות על עריכת תסקיר מעצר בעניינו.

מכאן הערר שבפני.

לטענת העורר, שגה בית המשפט המחוזי משקבע, כי קיימות בעניינו ראיות לכאורה בדבר ביצוע העבירה. לטענתו, המשיבה לא הראתה, כי הימצאות טביעת ידו בחנות קושרת אותו דווקא לשוד. העורר טוען, כי בחקירתו לא זכר האם ביקר בחנות בתקופה שבה אירע השוד, שכן החקירה נערכה יותר משנתיים לאחר-מכן.

מנגד, סומכת המשיבה את ידיה על החלטת בית-המשפט המחוזי. לטענתה, העורר הרחיק את עצמו מכל וכל מהחנות והכחיש את האפשרות שבתקופת השוד היה בבת-ים ורק לאחר שהטיחו בפניו החוקרים, כי ישנן ראיות כנגדו שהיה בחנות, טען העורר שייתכן והיה בחנות.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ולאחר שעיינתי בחומר החקירה, הגעתי לכלל מסקנה, כי אין מקום להתערב בהחלטת בית-המשפט המחוזי.

אין חולק, כי טביעת ידו של העורר נמצאה בחנות בה בוצע השוד, בסמוך למועד ביצועו. מדובר בראיה הקושרת בצורה ישירה ביותר את העורר לביצוע העבירה ומהווה ראיה לכאורה לאשמתו של העורר, כשהיא מצטרפת לכך, שהעורר הכחיש את הימצאותו בחנות בפרט ובבת-ים בכלל, בסמוך למועד השוד. ניסיונותיו של העורר להפריך את הקשר בין מציאת טביעת היד לנטילת חלק בשוד אינם עולים כדי הטלת ספק בקיומן של ראיות לכאורה להרשעתו, לאור התכחשותו כאמור להימצאותו בבת-ים בתקופה זו.

יתרה מכך, בית-המשפט, הבוחן את קיומן של ראיות לכאורה לשם גיבושה של עילת מעצר, אינו נדרש, אלא לבחון האם די בראיות אשר הובאו בפניו, באם תוכחנה במהלך המשפט, כדי להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר (ראו בש"פ 8087/95 שלמה זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 148). בית-המשפט אינו נדרש, בשלב זה, לבחינת משקלן האפשרי של הראיות שבפניו ואת דיותן לביסוס ההרשעה (ראו בש"פ 1572/05 אילן זוארץ נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); בש"פ 4811/97 משה נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(3) 817).

לאור האמור, יש לקבוע, כי די בשלב זה במציאתה של טביעת ידו של העורר בחנות מבלי שיימצא לה הסבר סביר, המחוזקת בהכחשותיו של העורר לגבי הימצאותו בבת-ים בסמוך לאירוע השוד, כדי לשמש ראיות לכאורה כנגד העורר ועל-כן קמה עילת מעצר בעניינו.

לאור קביעה זו, איני רואה כל מקום להתערב בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי. כפי שציין בית-המשפט המחוזי, מדובר בשוד אלים ואכזרי, כשההתנהגות המיוחסת לעורר במהלך השוד מצביעה על מסוכנותו הרבה. מסוכנות זו מקבלת משנה תוקף וחומרה נוכח עברו הפלילי המכביד, הכולל הרשעות בעבירות אלימות, סמים ורכוש, כשאף עונשי המאסר אותם ריצה לא הטילו עליו יראה.

סוף דבר, הערר נדחה.