בש"פ 5226/11 ווחיד אבו רקייק נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 29.6.2011 (מ"ת 53657-05-11, כבוד השופטת ח' סלוטקי ) במסגרתה הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

כנגד העורר ושני אחרים (להלן: הנאשם 1 והנאשם 2 ), הוגש כתב אישום בן שני אישומים. במסגרת האישום הראשון יוחסו להם עבירות של קשירת קשר לפשע, פציעה בנסיבות מחמירות וחבלה בנסיבות מחמירות. על פי המתואר באישום זה, בלילה שבין 6.5.2011 ל-7.5.2011 ישבה ובילתה קבוצת חברים, ובה חברותיהן של הנאשמים 1 ו-2, המתלונן, שלושה בחורים נוספים בשם איתי, מתן וג'ונתן, ובחורה נוספת בשם שני. בשלב מסוים, הגיעו למקום העורר ונאשם 2 ובינם לבין החבורה התפתחה תגרה. מאוחר יותר באותו הלילה, התקשר המתלונן אל הנאשם 2 על מנת ליישר איתו את ההדורים, והשניים קבעו להיפגש לשיחה. על פי הנטען בכתב האישום, בעקבות השיחה קשר הנאשם 2 קשר עם העורר ונאשם 1 לתקוף את המתלונן במועד המפגש, ולגרום לו לחבלות חמורות. בהמשך לסיכום האמור, הגיעו העורר ונאשם 1 ברכב לבן מסוג טויוטה למקום המפגש בו המתין המתלונן, הכו אותו בצוותא חדא, כשהעורר חובט בראשו בקת אקדח שאחז בידו, והנאשם 1 מכה אותו ובועט בראשו. במהלך האירועים, ירה העורר לעבר המתלונן כדור שפגע באמת ידו הימנית. המתלונן נפל ארצה כשהוא שותת דם והשניים נמלטו מן המקום. במסגרת האישום השני , יוחסה להם עבירה של הדחה בחקירה. על פי המתואר באישום זה, בבוקר שלאחר האירועים נפגשו השלושה עם חברותיהם של הנאשמים 1 ו-2 (לבקשתו של נאשם 2 וכשהעורר מסיען לדירה באשקלון בה נכחו הנאשמים 1 ו-2), והורו להן לשקר במשטרה ולמסור כי בקטטה נכחו הנאשמים 1 ו-2 ולא העורר. ואמנם, כך מסרו השתיים עת שנחקרו במשטרה לראשונה על האירועים.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, עתרה המשיבה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים בתיק זה. העורר לא חלק על קיומן של ראיות לכאורה כנגדו לעניין השתתפותו בקטטה ולעניין עבירת ההדחה בחקירה, אך חלק על קיומן של ראיות לכאורה לעניין מעורבותו באירוע הירי. ביום 29.6.2011 קבע בית המשפט כי קיימות ראיות לכאורה הקושרות את העורר גם לעניין אירוע הירי והורה על מעצרו עד לתום ההליכים. בהחלטתו זו הסתמך בית המשפט על תרגיל משטרתי שנעשה למתלונן, שמיאן לשתף פעולה עם חקירת המשטרה, והוקלט שלא בידיעתו. על פי החלטת בית המשפט, במסגרת תרגיל זה זיהה המתלונן את העורר כמי שהשתתף באירוע הקטטה וחזר מאוחר יותר עם אקדח. המתלונן אף הצביע על העורר במסדר זיהוי תמונות שנערך לו, במסגרת אותו תרגיל, אך ציין כי הוא איננו בטוח בזיהוי. כן הסתמך בית המשפט בהכרעתו, על הודעתה של שני שמסרה כי המתלונן סיפר לה, עת שהיא ומתן פינו אותו לבית החולים, כי הוא איננו מכיר את הבחור שירה בו וכי הוא הגיע למקום ברכב, ביחד עם הנאשם 1. מהודעתה של שני עלה עוד, כי מדובר באותו בחור שהגיע עם הנאשם 2 למקום הקטטה שפתחה את שרשרת האירועים באותו לילה, ברכב טויוטה בצבע ירוק. שני אף זיהתה את העורר במסדר זיהוי, והביעה בהודעתה את הסברה לפיה הנאשם 1 מסר בהודעתו שהוא הגיע לקטטה עם נאשם 2 בכדי להרחיק את העורר מאירוע הירי. מהודעתה זו, הסיק בית המשפט כי עבירת ההדחה קשורה לאירוע הירי ולא – כגרסת העורר – לעובדה שהיה עליו לשהות במעצר בית.

יוער כי הנאשמים 1 ו-2 שוחררו לחלופת מעצר. לגבי הנאשם 1 נקבע כי קיימת תשתית ראייתית מספקת למעצרו (כשקביעה זו מסתמכת בעיקרה, בדומה למקרה זה, על התרגיל המשטרתי שערכו למתלונן, הודעת אביו של המתלונן והודעתה של שני), אך לנוכח חלקו באירוע ועברו הפלילי ניתן לאיין את מסוכנותו בדרך של חלופת מעצר (מ"ת 36926-05-11, כב' השופטת נ' נצר ). לגבי הנאשם 2 נקבע, כי נוכח טיבן של הראיות הנסיבתיות בעניינו, הקושרות אותו לעבירה של קשירת קשר לתקיפת המתלונן, וכן נוכח חלקו באירוע הירי ועברו שאיננו מכביד, ניתן לשחררו לחלופת מעצר (ת"פ 49431-05-11, כב' השופטת ח' סלוטקי ).

מכאן הערר שלפניי, בגדרו מלין העורר על קביעותיו של בית המשפט המחוזי וטוען כי אין ראיות לכאורה הקושרות אותו לאירוע הירי. לטענתו, הודעותיהם של שני ומתן, שליוו את המתלונן לבית החולים, וכן דברי המתלונן עצמו, אינם מעלים כי הוא נכח באירוע הירי. נהפוך הוא, לטענתו עולה מהם כי המתלונן לא ידע לזהות מיהו האדם שהתלווה באותו מועד לנאשם 1, והוא מפנה לקטעים הרלוונטיים שבחומר החקירה, התומכים בטענתו זו. מעבר לכך טוען העורר, כי הודעתה של שני הינה בגדר עדות מפי השמועה שאיננה קבילה ממילא במשפטו; כי לא היה כל מקום לערוך מסדר זיהוי תמונות למתלונן, במסגרת התרגיל המשטרתי, משזה מסר כי הוא איננו זוכר את פניו של האדם שהתלווה לנאשם 1 באירוע הירי; וכן, לקיומם של מחדלי חקירה נוספים בעניינו. לטענת העורר, לא די בקיומן של ראיות לכאורה במסגרת האישום השני כדי להקים עילה למעצרו עד לתום ההליכים.

המשיבה מצידה, מתנגדת לקבלת הערר. לטענתה, די בראיות לכאורה הקיימות כנגד העורר במסגרת האישום השני, בצירוף עברו הפלילי והליכים משפטיים נוספים המתקיימים כנגדו, כדי להקים עילה למעצרו. בנוסף, לשיטתה קיימות בתיק זה ראיות לכאורה הקושרות את העורר גם לאירוע הירי. על פי הנטען, יש לבחון את האירועים השונים המיוחסים לעורר בכתב האישום – אירוע הקטטה, אירוע הירי ואירוע ההדחה – כמסכת עובדתית אחת, כאשר ניתן ללמוד מאירוע אחד על משנהו. כך, למשל, בחלק מאירוע ההדחה נאמר לאחת המודחות שתמסור כי לנאשם 1 אין רכב פרטי, וזאת על מנת להרחיקו, כמו גם את העורר, מאירוע הירי. עוד לטענתה, יש להבין כי הדינאמיקה בתיק זה היא של מתלונן ועדים שאינם מעוניינים לשתף פעולה עם החקירה. על רקע זה יש לקרוא את הודעותיהם ודבריהם. לטענתה די בזיהוי של העורר על ידי המתלונן במסדר זיהוי התמונות שנערך לו, במסגרת התרגיל המשטרתי, בצירוף הודעתה של שני במשטרה לפיה המתלונן מסר לה כי היה זה העורר שירה בו, על מנת לקבוע כי קיימות בתיק זה ראיות לכאורה בתיק זה.

לאחר שעיינתי בערר על צרופותיו ושמעתי את הצדדים, ולאחר שעיינתי עיין היטב בחומר החקירה, נחה דעתי כי דין הערר להידחות.

מצויים אנו בשלב ביניים בהליך המשפטי המתנהל כנגד העורר. בשלב זה, אין בית המשפט בוחן האם די בראיות שהוצגו בפניו כדי להוכיח את אשמתו של הנאשם מעבר לכל ספק סביר. המשימה המוטלת עליו בשלב זה, היא לבחון האם מצוי בחומר החקירה פוטנציאל ראייתי אשר יהא בכוחו, לאחר שיעבור את כור ההיתוך של המשפט הפלילי, כדי להביא להרשעה. בשלב זה, לא יהא ככלל בשאלות של מהימנות העדויות, סתירות העולות מהן או שאלות הנותרות חסרות מענה מתוכן, כדי להכריע את הכף, ובלבד שאין מדובר בפירכות מהותיות וגלויות לעין, המעלות כי בתום המשפט הנאשם יזוכה. ככלל, המיקום הנכון לבחינתן הדקדקנית של העדויות ומשקלן יהא במשפט עצמו, שם הן יהיו נתונות לחקירה ראויה. בשלב המעצר עד תום ההליכים יסתפק בית המשפט בבחינה, האם יש בחומר החקירה כדי ללמד על קיומו של פוטנציאל ראייתי להרשעה. קביעתו של פוטנציאל זה תיעשה על בסיס ראיות קבילות, ולמצער על בסיס ראיות שייתכן שיתקבלו כקבילות. הערכתן הכללית של הראיות – בחינת קבילותן, מהימנותן ומשקלן – לא תיעשה בערכים מוחלטים, אלא על בסיס מבחנים של הסתברות, השכל הישר וההיגיון (ראו: בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל פ"ד נ (2) 133 (1996); בש"פ 696/04 סבייח נ' מדינת ישראל פ"ד נח(3) 647 (2004); בש"פ 1572/05 זוארץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.4.2005)) .

אם כן, ועל בסיס המבחנים המתוארים לעיל, השאלה הדורשת מענה בתיק זה היא האם עולה מחומר החקירה פוטנציאל ראייתי להרשעתו של העורר, ובייחוד בכל הנוגע לאירוע הירי. ודוק, אינני עוסק בשאלה האם בשלב זה קיים או נעדר מחומר החקירה ספק סביר בדבר אשמתו של העורר. אלא, אך בשאלה האם חומר החקירה מגלם את הסיכוי כי לאחר שיעברו הראיות הגולמיות תהליך של בירור וליבון במשפטו של העורר, הוא יורשע בדין. עיון בחומר החקירה מעלה, כי הגם שאין בחומר זה ראייה אחת ויחידה המגלמת – מבחינת משקלה, קבילותה ומהימנותה המוערכים – את הפוטנציאל האמור, הרי שפוטנציאל זה עולה מן המסכת הראייתית כולה, ומהשתלבותן של הראיות השונות האחת בשנייה.

התמונה הראייתית המצטיירת היא זו. המדובר במתלונן שאיננו מעוניין לשתף פעולה עם חוקרי משטרת ישראל, והדבר עולה מתמלילי ההקלטה של התרגיל המשטרתי שבוצע לו. במסגרת תרגיל זה עשו עצמם חוקרי המשטרה כשלוחיה של המשפחה לה משתייכים העורר ושני הנאשמים האחרים, וטענו כי באו לסגור את הסכסוך עם המתלונן, ואף אמרו כי הוא יפוצה. דומה, מן התמליל כי המתלונן האמין לחוקרים ושיתף עימם פעולה. בא כוחו של העורר טען כי המניע לשיתוף הפעולה היה בין היתר כספי, וייתכן שכך הם פני הדברים. אלא שבתמלילים האמורים מצויים תימוכין גם לסברה אחרת לפיה כל שהמתלונן ביקש הוא לסיים את הסכסוך עם הנאשם 2. סברות אלו ואחרות באשר למניעיו של המתלונן, יתבררו במשפטו של העורר, במסגרת ההליך העיקרי. לעת הזו אמינות דבריו והתנהלותו של העורר במהלך התרגיל המשטרתי נראית מספקת. בשיחתו עם החוקרים סיפר המתלונן כי באירוע הירי נכח הנאשם 1 (אותו הוא מכיר היכרות מוקדמת, כפי שלו גם היכרות מוקדמת עם הנאשם 2) וכן אדם נוסף אותו הוא איננו מכיר (להלן: התוקף השני ). המתלונן אף מסר כי הוא איננו זוכר את פניו של התוקף השני, וכי הוא איננו זוכר אם התוקף השני והאדם הנוסף שנכח עם הנאשם 2 בקטטה הם אותם אנשים. בשלב זה סיכמו עימו החוקרים כי יבואו אליו עם תמונות מביניהן ינסה לזהות את התוקף השני. במפגש בו נערך מסדר זיהוי התמונות זיהה המתלונן את העורר כתוקף השני. עם זאת, הוא חזר ומסר כי הוא איננו בטוח בזיהוי. על משקלו של זיהוי זה עוד יהיה צורך לעמוד במשפטו של העורר. עם זאת, קיים בזיהוי זה פוטנציאל כי הוא יהפוך לראייה מרשיעה במהלך המשפט.

לראייה זו מצטרפת הודעתה של שני אשר ליוותה את המתלונן ביחד עם מתן לבית החולים לאחר שנפגע. על פי הודעתה, במהלך דברים זה מסר לה המתלונן כי אותו אדם שהגיע עם הנאשם 2 לקטטה, הוא התוקף השני (שורות 50-48 להודעתה במשטרה מיום 9.5.2011). ואולם, בתחילת הודעתה מוסרת שני כי המתלונן סיפר לה שהנאשם 1 ואדם נוסף פגעו בו ואיננה מציינת כי מדובר באותו אדם שהשתתף בקטטה, בנוסף לנאשם 2. הודעתה של שני הינה עדות מפי השמועה. עם זאת אין זה ברור כי היא איננה קבילה. בהחלט ייתכן כי במהלך המשפט יוכרע כי היא נכנסת לחריג הרס גסטה לכלל האוסר על עדות מפי השמועה. בנוסף יידרש בית המשפט לעמוד על משקלה ומהימנותה. בייחוד לאור העובדה שמתן, אשר נסע עם שני והמתלונן לבית החולים, לא סיפר בהודעותיו במשטרה כי המתלונן מסר לו פרטים על זהות התוקפים.

מעבר לכך, מן העדויות השונות עולים קשיים ביחס לגרסאותיהם של העורר ושני הנאשמים האחרים. כזכור, מדובר בשלושה נאשמים אשר לכאורה הדיחו בחקירה את חברותיהם של הנאשמים 1 ו-2 כאשר גרמו להן למסור גרסה שקרית במשטרה אודות זהות הנוכחים בקטטה (להלן:

החברות ), ועל כך אין חולק. הסברו של העורר להדחה זו, הוא רצונו להרחיק עצמו מן הקטטה בלבד שכן בהימצאותו בה, הפר את תנאי מעצר הבית שנקבעו לו. גרסה זו תיבדק במשפטו כמובן. לצידה תיבדק התיזה של המשיבה, לפיה ההדחה בחקירה נועדה להרחיק את העורר גם מאירוע הירי. תיזה זו נתמכת בהדחת החברות גם באשר לסוג המכונית בה משתמש הנאשם 1, ובניסיונם של העורר והנאשם 1 להתנער מהיכרות האחד עם השני, כאשר ישנן עדויות בתיק הקושרות את השניים יחד. כך, מעדויותיהן של החברות (לאחר שכבר מסרו כי הודחו בחקירה), עולה כי לאחר אירוע הירי אסף אותן העורר וכי הם שהו ב"בית בשיכונים" יחד עם הנאשם 1 והנאשם 2 (הודעתה של ל.ש במשטרה מיום 11.5.2011, סומנה מא, בשורות 12-7, ו- 70-69) (להלן: מא ); הודעתה של א.ג במשטרה מיום 10.5.2011, סומנה מ, שורות 95-96 ו- 105-103). כאשר מהודעתה של אחת החברות עולה כי שלושת הנאשמים ביקשו כי תמסור למשטרה כי היה זה הנאשם 1 במקום הקטטה ולא העורר, וכי היה זה בעיקר הנאשם 1 שביקש כי הן ימסרו את הגרסה הזו ( מא , בשורות 30-27 ו-36). עולה השאלה מדוע הנאשם 1, שלטענת העורר איננו מכיר אותו כלל וכלל, יהיה מוכן למקם עצמו במקום הקטטה במקומו של העורר, ואף לקחת חלק בעבירה של הדחה בחקירה למענה של מטרה זו.

אכן, קביעת משקלן של כלל הראיות והמסקנה העולה מהן הינה מלאכה שטרם נעשתה והיא רובצת לפתחו של בית המשפט אשר ידון בעניינו של העורר במסגרת ההליך העיקרי. ואולם סבורני, כי השתלבותן של הראיות (בשים לב לעוצמתן של כל אחת מהן ולתהיות ביחס לקבילות הודעתה של שני) מעלה כי קיים בחומר הראיות פוטנציאל ראייתי להרשעת העורר במעורבות באירוע הירי. משמעות פוטנציאל זה הוא כי קיימות ראיות לכאורה הקושרות את העורר לאירוע הירי. במצב דברים זה, אין חולק בדבר קיומה של עילת מעצר ובדבר מסוכנותו של העורר. מסוכנות זו נתמכת גם בעברו הפלילי, העובדה שהוא שוהה במעצר עד תום ההליכים במסגרתו של תיק אחר, ובהפרתו – על פי דבריו במשטרה – את תנאי מעצר הבית שנקבעו לו. העורר הראה כי אין ליתן בו אמון, והתוצאה היא שאין לשחררו לחלופת מעצר.

סוף דבר – צדק בית המשפט המחוזי משהורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו, והערר שהוגש על החלטתו נדחה בזאת.