בש"פ 994/06 אשר אבוקסיס נ. מדינת ישראל

בפני ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד סגן-הנשיא י' טימור), בתיק ב"ש 22064/05 מיום 23.1.2006, לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

כנגד העורר הוגש לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע כתב אישום, הכולל חמישה אישומים, והמייחס לו עבירות של קבלת דבר במרמה, לפי סעיף 415 רישא לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); שלוש עבירות של סחיטה באיומים, לפי סעיף 428 רישא לחוק העונשין; תקיפה לפי סעיף 379 לחוק העונשין; החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית, לפי סעיף 7(א) +(ג) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג 1973 (להלן: פקודת הסמים המסוכנים); שידול להספקת סם, לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים, בצירוף סעיף 30 לחוק העונשין; הסגת גבול, לפי סעיף 447(א)(1) לחוק העונשין; הדחה בחקירה לפי סעיף 245(ב) לחוק העונשין, ושתי עבירות של הדחה בחקירה לפי סעיף 245(א) לחוק העונשין, וכן חבלה חמורה, לפי סעיף 333 לחוק העונשין.

לפי הנטען באישום הראשון, העורר קיבל ממאיר ומזל חדד (להלן: המתלוננים), להם היכרות ארוכה עם העורר, 200 ש"ח תוך הבטחות שווא להחזרתם, במהלך חודש נובמבר-דצמבר 2005. באישום השני נטען, כי בתאריך 10.12.05 הגיע העורר לבית המתלוננים, ודרש מהם סכום של 1,100 ש"ח ואף מכשיר DVD שלא כדין, תוך הפעלת לחץ ואיומים על המתלוננים. באותה הזדמנות, כך נטען, אף הטיל העורר אימה על המתלוננים וגרם להם להעביר לעצור בבית מעצר נגב תיק שנשא עמו, אשר הכיל סם מסוכן מסוג הרואין במשקל 1.1954 גרם. לפי הנטען באישום השלישי, בתאריך 13.12.05 נכנס העורר לגינתם הנעולה של המתלוננים, הפעיל לחץ על המתלוננת ואף תפס בחזקה את ידה מעבר לסורגי השער, כאשר רק ניידת משטרה הפסיקה את מעשהו זה. באישום הרביעי נטען כי בתאריכים 13-15.12.05 ניסה העורר בשיחות טלפוניות לגרום למתלוננים לחזור בהם ו/או לשנות הודעתם שמסרו למשטרה. האישום החמישי נוגע למקרה בשנת 2003 ובו, כך נטען, תקף העורר את המתלונן באגרופים, תוך הפלתו וגרימה לשבר באפו.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

בהחלטתו מיום 23.1.2006 קיבל בית-המשפט המחוזי (כבוד סגן הנשיא י' טימור) את הבקשה, בקובעו, כי קיימות בעניינו של העורר ראיות לכאורה כבדות משקל להוכחת אשמתו בעבירות המיוחסות לו וכי חומרתן היתרה של עבירות אלו, וכן עברו הפלילי העשיר של העורר והדרך האלימה בה הוא נוקט, תוך התעלמות מהחוק ומעונשי מאסר התלויים ועומדים כנגדו בשל עבירות דומות -כל אלו מקימים עילת מעצר כנגדו. כן קבע בית-המשפט, כי בנסיבות אלו לא קיימת חלופת מעצר ואין ליתן אמון בעורר שאכן יעמוד בחלופה כלשהי.

מכאן הערר שבפני.

לטענת העורר, שגה בית המשפט המחוזי משקבע, כי קיימות בעניינו ראיות לכאורה בדבר ביצוע העבירה, ואף אם קיימות ראיות לכאורה, הרי הן חלשות ביחס לאמור בעובדות כתב האישום. לטענתו, המתלונן הוא זה אשר בחר לערב את העורר במצוקתו הכספית אל מול חברת הרהיטים וכי ישנן סתירות ו/או אי התאמות בהודעותיהן של המתלוננים. כמו-כן, טוען העורר, כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שהחליט בטרם קבלת תסקיר שירות המבחן, אשר יבחן את נסיבותיו האישיות של העורר, לרבות ניסיון פנייתו למוסד גמילה סגור, זמן קצר טרם מעצרו, וכן בכך שלא התחשב בתקופה הארוכה בה חדל העורר מפעילות פלילית.

מנגד, סומכת המשיבה את ידיה על החלטת בית-המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את הערר.

לאחר עיון בערר, בהחלטת בית המשפט המחוזי ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי אין מקום להתערב בהחלטת בית-המשפט המחוזי.

כנגד העורר קיימות ראיות לכאורה בדמות מספר הודעות של המתלוננים ועדים נוספים. לעניין זה טוען העורר, כי הודעות המתלוננים אינן מהימנות ומלאות בסתירות פנימיות, דבר המרמז על חולשתן.

אין ביכולתי לקבל טענה זו. כידוע, בית-המשפט הבוחן את קיומן של ראיות לכאורה לשם גיבושה של עילת מעצר, אינו נדרש, אלא לבחון האם די בראיות אשר הובאו בפניו, באם תוכחנה במהלך המשפט, כדי להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר (ראו בש"פ 8087/95 שלמה זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 148). בית-המשפט אינו נדרש, בשלב זה, לבחינת מהימנותן של האמרות המובאות בפניו, או לבחינת משקלן האפשרי של הראיות שבפניו ואת דיותן לביסוס ההרשעה (ראו בש"פ 1572/05 אילן זוארץ נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); בש"פ 4811/97 משה נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(3) 817). כך גם יפה לעניינו קביעתו של חברי השופט מ' חשין (כתוארו אז) בבש"פ 2182/95 מדינת ישראל נ' מהאג'נה , פ"ד מט(2) 227, 229, כי:

"השאלה אינה אלא שאלה של מהימנות, וכידוע אין בית-משפט נותן דעתו בשלב זה של ההליכים – שלב של מעצר שלאחר הגשת כתב-אישום – לנושא מהימנותם של עדים (אלא אם כן הפגם במהימנות עולה מיניה וביה מתוך עיון בחומר הראיות)".

צדק בית המשפט המחוזי בקובע כי קיימות כנגד העורר ראיות לכאורה כבדות משקל להוכחת העבירות המיוחסות לו. מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה בשל העבירות המיוחסות לעורר קמה כנגדו עילת מעצר מכוח סעיף 21(א)(ג)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה –מעצרים) התשנ"ו-1996, וכן מכוח סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק.

עברו הפלילי המכביד ביותר של העורר, כולל שבעה עשר רישומים פליליים בעבירות רבות של אלימות, רכוש, סמים, הסגת גבול, איומים, בריחה ממשמר חוקי, שוד מזוין, סחיטה באיומים ותקיפת שוטר ואף ריצה העורר עונש מאסר של שנתיים ותלויים ועומדים נגדו שלושה מאסרים מותנים בסך כולל של 30 חודשים, בגין כל עבירות אלימות או איומים והדחה בחקירה וכן תלויים ועומדים כנגד העורר שני כתבי אישום בבית משפט השלום בבאר-שבע בגין עבירות איומים, כשהאחרון שבהם בגין אירועים מחודש נובמבר 2005. כל אלה מצביעים על המסוכנות הנשקפת מן העורר ובנסיבות אלה אין כל חלופת מעצר, אשר יהא בה כדי להבטיח את מטרת המעצר. העבירות הרבות המיוחסות לעורר מעידות כי דרכו הינה דרך האלימות ואין בחלופת מעצר כלשהי כדי לאיין את מסוכנותו.

סוף דבר, החלטתו של בית המשפט המחוזי מנומקת ומבוססת היטב ולא מצאתי מקום להתערב בה.

הערר נדחה.