בש"פ 3891/06 ליאור זהר נ. מדינת ישראל

בפני ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט ד' רוזן), בתיק ב"ש 91342/06 מיום 4.5.2006, לפיה נעצרו העוררים עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדם.

כנגד העוררים הוגש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו כתב אישום (ת"פ 40116/06), המייחס להם עבירה של קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק); שוד מזוין, עבירה לפי סעיף 402(ב) לחוק; פציעה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 334 בנסיבות סעיף 335(א)(1) לחוק; כליאת שווא, עבירה לפי סעיף 377 לחוק וכן עבירה של שיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק.

לפי הנטען בכתב האישום, קשרו העוררים קשר לשדוד את עידו ברינקר (להלן: המתלונן). בתאריך 13.1.2006, בערך בשעה 13:30, ניגש העורר 2 אל המתלונן בצומת ראשית בתל-אביב וחטף ממנו מעטפה שהחזיק בידו, אשר הכילה סכום של 50,000 ש"ח, תוך כדי דקירת המתלונן בידו, בעוד העורר 1 המתין לו סמוך למקום השוד ברכב מזדה שכור (להלן: הרכב), אשר באמצעותו ניסו לברוח מהמקום. המתלונן מנע מהעורר 2 להיכנס לרכב והתפתח ביניהם מרדף, אשר במהלכו דקר העורר 2 את המתלונן מספר פעמים במקומות שונים בגופו. במהלך המרדף, כלא העורר 2 את המתלונן בחדר אשפה בתוך בניין, אך המתלונן הצליח להימלט משם. על-פי המתואר, ניסה בסמוך לשוד העורר 1 להיעזר בשרון פרץ (להלן: פרץ) על-מנת להכשיל את ההליך השיפוטי ולהעלים ראיות שונות הקושרות אותו לשוד, כגון קבלת הרכב לחזקתו ורישום כאילו פרץ הוא זה אשר שכר אותו. בשלב מאוחר יותר, חתם פרץ על הסכם עד מדינה ועדותו הינה העדות העיקרית הקושרת את העוררים לאירוע זה ואירועים נוספים, אשר אינם מעניינה של הבקשה שבפני.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בקשה למעצרם של העוררים עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדם (ב"ש 91342/06).

ביום 4.5.2005 קבע בית-המשפט המחוזי, כי קיימות ראיות לכאורה כנגד העוררים וזאת בשל העובדה, כי בשלב זה אינו נזקק לבחינת המהימנות של עדותו של פרץ. בנוסף, זוהה העורר 2 במסדר זיהוי חי על-ידי המתלונן. אמנם, זיהוי זה היה כחודש וחצי לאחר שהמתלונן לא זיהה אותו במסדר זיהוי תמונות, אך בית-המשפט קבע, כי מסדר זה היה זמן מספיק לפני כן ועל-כן לא פוגע במהימנותו. בנוסף, שמר העורר 2 על זכות השתיקה והכחיש שהכיר את פרץ, זאת עד לעימות ביניהם. באשר לעורר 1, הרי שמשיחה מוקלטת שניהל העורר 1 עם פרץ משתמע, כי הוא מודה בקיום השוד המיוחס. בנוסף, גם דוח איכון מכשיר הפלפון שברשותו של העורר 1 מתאים להפליא למיקומו של השוד. הסברו של העורר 1, כי זהו מקום מגוריו הקבוע, אין בו הסבר מספיק לכך. גם העורר 1 שמר על זכות השתיקה ואף סירב מרצונו לספק דגימת DNA , כשגם זו עמדה לרעתו בסופו של דבר, כאשר קשרה אותו בוודאות לרכב באמצעותו בוצע השוד. ביחס לעילת מעצר, קבע בית-המשפט, כי אין ספק שמתקיימת, לאור חזקת המסוכנות הסטטוטורית ולאור חומרת מעשיהם של העוררים, אשר ביצעו מעשה שוד אכזרי בטבורה של עיר, דקרו אדם והשאירו אותו מתבוסס בדמו. משכך, לא ראה בית-המשפט צורך להיזקק לתסקיר מטעם שירות המבחן והורה על מעצרם של העוררים עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדם.

מכאן הערר שבפני.

באי-כוח העוררים טוענים שניהם כנגד מהימנותו של פרץ ומצביעים על מספר אי-דיוקים וסתירות עם עדויות של בני משפחתו שלו ושל עובד חברת השכרת הרכב, מהם משתמע, כי פרץ הוא זה אשר שכר את הרכב וכן לא ברור היכן היה פרץ בעת ביצוע השוד ומכאן ניתן גם להעלות אפשרות, כי פרץ עצמו הוא מבצע העבירות. כן טוענים באי-כוח העוררים, כי המשטרה עצמה בוחרת שלא להסתמך על פרץ וטרם הגישה כתבי אישום במקרים אחרים בהם העיד כעד מדינה, למעט פרשה זו. בנוסף, פלט שיחות הפלפון של פרץ לא מראה, כי אכן ניהל שיחת טלפון כלשהי בסמוך לשוד עם העורר 1. בנוסף, טוען בא-כוח העורר 1, כי הראיות כנגד העורר 1 אינן חד-משמעיות וכי הסקת המסקנות מדבריו עם פרץ כאילו הוא מודה בקיום השוד הינה קיצונית ומרחיקת לכת. בנוסף, טוען בא-כוח העורר 1, כי הפלפון נמצא בביתו של העורר 1 ומאוכן באזור שאוכן בדרך קבע ואין בכך כדי לחזק את הראיות כנגדו. כמו-כן, טוען הוא, כי העורר 1 ופרץ נמצאים בקשרי ידידות ועל-כן לא ניתן להפלילו מעצם קשירתו לרכב באמצעות דגימת ה- DNA . כן מציין הוא, כי העורר 1 שתק שתיקה חלקית בלבד בחקירה וכי דגימת ה- DNA נלקחה בהסכמתו. באשר לעורר 2, טוענת באת-כוחו, כי הראיות לכאורה לגביו הינן קלושות ביותר ומבוססות על הסקת מסקנות של פרץ משברי מידע שקיבל. כן טוענת היא כנגד תקינותו של מסדר הזיהוי, גם נוכח מסדר זיהוי התמונות שקדם לו והיה יכול להשפיע עליו בתת-מודע וגם מכיוון שבמסדר הזיהוי החי לא היו כל ניצבים אחרים הדומים לחשוד.

מנגד, סומך בא-כוח המשיבה את ידיו על קביעותיו של בית-המשפט המחוזי וטוען, כי המשיבה אכן התבססה על פרץ גם בתיקים אחרים. בנוסף, עדותו של פרץ נתמכת על-ידי ראיות נוספות וחזקות, כגון הודאתו של העורר 1 בשיחה המוקלטת עמו ואיכון הפלפון אשר לא היה במקום קבוע, כי אם במסלול נסיעה אשר תואם לחלוטין את מהלך השוד. בנוסף, לגבי העורר 2 טוען בא-כוח המשיבה, כי המתלונן כלל לא היסס בזהותו את העורר 2 כמי שדקרו וזאת עקב הזמן המשמעותי שראה אותו במהלך המרדף בין השניים. בנוסף, טוען הוא, כי חלף זמן מספיק, כחודש וחצי, בין מסדר הזיהוי בתמונות לבין מסדר הזיהוי החי. כמו-כן טוען בא-כוח המשיבה, כי בנוסף למסוכנות הנובעת מעצם מעשה זה, לשני העוררים עבר פלילי מכביד ביותר.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר, בהחלטת בית-המשפט המחוזי ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי אין מקום להתערב בהחלטת בית-המשפט המחוזי ודין הערר להידחות.

כידוע, בית-המשפט הבוחן את קיומן של ראיות לכאורה לשם גיבושה של עילת מעצר, אינו נדרש, אלא לבחון האם די בראיות אשר הובאו בפניו, באם תוכחנה במהלך המשפט, כדי להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר (ראו בש"פ 8087/95 שלמה זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 148). בית-המשפט אינו נדרש, בשלב זה, לבחינת מהימנותן של האמרות המובאות בפניו, או לבחינת משקלן האפשרי של הראיות שבפניו ואת דיותן לביסוס ההרשעה (ראו בש"פ 1572/05 אילן זוארץ נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); בש"פ 4811/97 משה נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(3) 817). כך גם יפה לעניינו קביעתו של חברי השופט מ' חשין (כתוארו אז) בבש"פ 2182/95 מדינת ישראל נ' מהאג'נה , פ"ד מט(2) 227, 229, כי:

"השאלה אינה אלא שאלה של מהימנות, וכידוע אין בית-משפט נותן דעתו בשלב זה של ההליכים – שלב של מעצר שלאחר הגשת כתב-אישום – לנושא מהימנותם של עדים (אלא אם כן הפגם במהימנות עולה מיניה וביה מתוך עיון בחומר הראיות)".

צדק בית המשפט המחוזי בקובעו, כי קיימות כנגד העוררים ראיות לכאורה כבדות משקל להוכחת העבירות המיוחסות להם. העדות המרכזית הינה כמובן עדותו של פרץ, אולם מתווסף לעדות זו סיוע ממספר כיוונים, כלפי כל אחד מהמשיבים: איכון הפלפון ברשות העורר 1, דגימת ה- DNA , הודאת העורר 1 וזיהויו של העורר 2 על-ידי המתלונן. לכך ניתן להוסיף גם את התנהגותם של העוררים בחקירתם – החל משמירה על זכות השתיקה, דרך סירוב או הכבדה במתן דגימת DNA וכלה בהכחשת העורר 2 את זיהויו של פרץ, עד להודאתו בכך בסופו של דבר. כל אלו, נושאים משקל מצטבר מספיק על-מנת לספק סיוע לכאורה לעדותו של פרץ במידה ותמצא זו מהימנה על בית-המשפט המחוזי, בכדי להרשיע את העוררים. משכך, מולאה דרישת הראיות לכאורה.

באשר לעילת המעצר, טענו באי-כוח העוררים, כי בית-המשפט המחוזי שגה, משלא פעל ברוח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, חוק המעצרים והלכות בית-משפט זה, משלא הורה על חלופת מעצר נוכח הכרסום שנוצר, לשיטתם, בראיות התביעה. כן טוענים הם, כי בית-המשפט תיאר את המעשה באורח קיצוני ולא מתאים למציאות, שכן למתלונן נגרמו מספר חתכים שטחיים בלבד.

אין בידי לקבל טיעון זה של בא-כוח העוררים. משנקבע, כי קיימות ראיות לכאורה לאשמתם של העוררים, הרי שמול זכותם של העוררים לחירות, עומדת זכותו של המתלונן וזכותו של הציבור כולו לקניין אישי, לחיים ולביטחון. העוררים הראו במעשיהם כוונה מוצהרת לפגוע בזכויות אלו ועל-כן מסוכנותם לציבור ברורה כשמש.

סוף דבר, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטת בית-המשפט המחוזי.

על יסוד כל האמור לעיל, החלטתי לדחות את הערר.