בש"פ 3055/09 יניב יהודה נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 22.3.2009 (בש 9570/09), המאשרת את החלטת בית המשפט לתעבורה בתל-אביב-יפו שניתנה ביום 18.3.2009 ואשר עניינה שחרורו של העורר לחלופת מעצר בביתו, בכפוף לפיקוח צמוד והפקדת ערבויות.

כתב האישום שהוגש כנגד העורר לבית המשפט לתעבורה (פ 1149/09) ביום 16.3.2009, מייחס לו עבירה של נהיגה בזמן פסילה, לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה ); עבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף, לפי סעיף 10 לפקודת התעבורה; ועבירה של שימוש ברכב ללא פוליסת ביטוח בת תוקף, לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970.

על פי העובדות המתוארות בכתב האישום, נעצר העורר ביום 15.3.2009, בשעה 10:40 בכביש 471, עקב נהיגה במהירות מופרזת. העורר נהג ברכב תחת פסילה, ללא רישיון נהיגה או ביטוח תקפים. בנוסף, מתאר כתב האישום שלשה אירועים קודמים בין השנים 2006-2004, בהם נשפט העורר בגין נהיגה בעת פסילה ונדון לעונשים מצטברים של פסילת רישיון.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה לבית המשפט לתעבורה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו (ב"ש 995/09).

ביום 18.3.2009, קבע בית המשפט לתעבורה (כבוד השופט ש' איזקסון ), כי בנסיבות המקרה ראוי לשחרר את העורר לחלופת מעצר בביתו, תוך הפקדת סכום של 2,500 ש"ח וכן בערבות עצמית וערבות מצד אשתו בשיעור של 15,000 ש"ח כל אחד. בית המשפט ציין, כי נגד העורר לא עומד מאסר מותנה בר הפעלה ובנוסף, הוא הציג רישיון נהיגה זמני, שהתקבל על ידו במשרד הרישוי בטרם ביצוע העבירה המיוחסת לו. מנגד קבע בית המשפט, כי בשל עבירות נהיגה קודמות, נפסל רישיונו של העורר עד שנת 2012, וכי לחובתו נזקפות 55 הרשעות תעבורה קודמות ו-23 הרשעות בפלילים. עוד, צוינה טענת המשיבה, לפיה רישיון הנהיגה הזמני הוצא שלא בתום לב ואולי אף במרמה. מאחר והדיון נערך במסגרת הליך ביניים, בית המשפט לא הכריע בסוגיית תוקפו של הרישיון, אך קבע כי בכל מקרה אין בו כדי להפקיע את עונש הפסילה שהוטל על העורר ועל כן אין הרישיון מאיין את עבירת הנהיגה תחת פסילה. לאור זאת ובהיות העורר עבריין כביש סדרתי בעל תרבות נהיגה קלוקלת, שוכנע בית המשפט בקיומן של ראיות לכאורה ועילה למעצרו של העורר, ואולם קבע כאמור, כי במקרה זה יש מקום לשחררו לחלופת מעצר. באותו מעמד, נדחתה בקשת המשיבה לעכב את ביצוע ההחלטה, זאת בשל המגבלות והעירבונות שהוטלו על העורר ומאחר שהוא כבר שהה יומיים במעצר.

על החלטת בית המשפט לתעבורה, הגישה המשיבה ערר לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בבקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו, תחת סורג ובריח. בהחלטה שניתנה ביום 22.3.2009, נדחה הערר בעיקרו. בית המשפט ציין כי בעבירות תעבורה, יש להורות על מעצר עד תום ההליכים רק במקרים חריגים, עת קיים חשש אמיתי שלא יהיה די בשחרור לחלופת מעצר. מאחר ולא תלוי כנגד העורר מאסר על תנאי בר הפעלה, ובהתחשב בכך שהוא נהג כאשר לכאורה ברשותו רישיון נהיגה תקף, הגיע בית המשפט למסקנה, כי אין מקום לקבל את בקשת המשיבה. מאידך, בשל עברו הפלילי והתעבורתי ומאחר וגם רישיון הנהיגה הזמני לא מאיין את עונשי הפסילה, החמיר בית המשפט המחוזי בערבויות שהוטלו על ידי הערכאה הראשונה. נקבע, כי סכום ההפקדה יהיה 5,000 ש"ח; הערבות העצמית וערבות אשתו יעמדו על 40,000 ש"ח כל אחת; רישיונו של העורר ייפסל לתקופה של שנה, זאת מבלי לגרוע מהפסילות הקיימות; ולבסוף, העורר ישהה בביתו באיזוק אלקטרוני.

על החלטת בית המשפט המחוזי מוגש הערר שבפניי. לדברי העורר, סיכויי הרשעתו בעבירה המיוחסת לו, קטנים מאוד. הוא טוען, כי כלל לא היה מודע לכך שתקופת פסילת רישיונו עודנה בתוקף, מאחר וכאשר ניגש למשרד הרישוי לקבל את רישיונו, נמסר לו לאחר בדיקה, כי תקופת פסילה זו הסתיימה. מכאן גם ברור לשיטתו, כי הרישיון הוצא בתום לב. לטענת העורר, מאחר ובעבירת נהיגה תחת פסילה נדרשת מחשבה פלילית, אין בסיס להרשעתו. בנוסף, לדבריו עומדת לו הגנת טעות במצב דברים והמשיבה אף מושתקת מלהאשימו בנהיגה תחת פסילה, בשל הסתמכותו על תשובת משרד הרישוי. המסקנה שמבקש העורר לגזור מן האמור לעיל היא, כי לא קיימות ראיות לכאורה לביצוע עבירת נהיגה תחת פסילה ומכל שכן לא נשקפת ממנו מסוכנות. כמו כן, מצביע העורר על הפגיעה בפרנסתו כתוצאה ממעצר הבית ועל נסיבות מקלות נוספות ומבקש לאור כל האמור לעיל להורות על שחרורו ממעצר הבית.

מנגד, לדברי המשיבה, אין לקבל את הערר. בדיון שבפניי הודגשו עבירותיו הרבות של העורר ונטען, כי מסוכנותו של העורר מצדיקה את מעצרו. לעניין קבלת רישיון הנהיגה הזמני, מציינת המשיבה, כי על אף שזה הוצא בשל טעות של משרד הרישוי עקב אי עדכון עובדת הפסילה, היה על העורר ליידע בעצמו את הרשויות, כי רישיונו נפסל, בהתאם לסעיף 66 לפקודת התעבורה.

לאחר עיון בהודעת הערר ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים בפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

על פי חומר הראיות שהוצג בפני בית המשפט לתעבורה, ואשר לא נתון במחלוקת בין הצדדים, העורר נתפס כשהוא נוהג ברכב בעת פסילת רישיון שעתידה להסתיים אך ורק בשנת 2012. כן, קבעה הערכאה הדיונית ממצא עובדתי נוסף, והוא שהעורר מחזיק ברישיון נהיגה תקף שניתן לו על ידי משרד הרישוי.

השאלה הראשונה עליה יש להשיב אם כן, היא האם לאור טענות העורר, די באמור לעיל, כדי לקבוע כי קיימות ראיות לכאורה לביצוע עבירת הנהיגה תחת פסילה שבסעיף 67 לפקודת התעבורה. דעתי היא כי יש לענות על כך בחיוב. כידוע, בית המשפט הבוחן את קיומן של ראיות לכאורה לשם גיבושה של עילת מעצר, אינו נדרש, אלא לבחון האם די בראיות אשר הובאו בפניו, באם תוכחנה במהלך המשפט, כדי להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר (ראו בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 148 (1996); בש"פ 1572/05 זוארץ

נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.4.2005)). העבירה המיוחסת לעורר איננה מורכבת ומן העבר השני, גם עוצמת הראיות במקרה זה לא מותירה מקום רב לתמרון באשר לסיכויי ההרשעה בהליך זה. כפי שנקבע בהחלטות של שתי הערכאות שדנו במעצרו של העורר, רישיון נהיגה איננו מאיין במקרה זה את עונש הפסילה שנגזר על העורר בגין הרשעותיו הקודמות. מקומן המובהק של הטענות המשפטיות שהועלו בערר, הוא בהליך העיקרי, ואין בדיון הביניים במעצר עד תום ההליכים מקום להידרש להן לגופן. כמו כן, ככל שהדבר נוגע לפוטנציאל הראייתי הטמון בגרסת העורר על כך שהוא נקלע לדבר טעות על ידי פקיד משרד הרישוי וחשב כי פסילת רישיונו הסתיימה, דעתי היא כי אין בו כדי לערער את המסקנה אליה הגעתי. סעיף 66 לפקודת התעבורה מחייב אדם שרישיונו נפסל, להודיע למשרד הרישוי בעת הגשת בקשה לקבלת רישיון, על דבר הפסילה. משכך, ומבלי להכריע בטענת העורר, בשלב זה אני מוצא כי קיים סיכוי סביר להרשעתו לאור חומר הראיות שהוצג על ידי המשיבה.

כך עמדתי היא, כי צירוף הנהיגה הנוכחית תחת פסילה, לחמשת ההרשעות הקודמות באותה עבירה ובהתחשב בעברו של העורר הן בתחום התעבורתי והן בתחום הפלילי, מביאים לכלל מסקנה כי מתקיים גם התנאי השני למעצרו, הוא המסוכנות הנשקפת ממנו. מאחר והעבירות בהן הואשם העורר אינן חמורות ובהיעדר מאסר על תנאי בר הפעלה בעניינו, ראה בית המשפט המחוזי לנכון לאשר את שחרורו למעצר בית, אך להחמיר בתנאי הערבות. לא מצאתי מקום להתערב בהחלטה זו.

אשר על כן, הערר נדחה.