בש"פ 3679/09 מישל דנינו נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופטת ז' בוסתן) מיום 12.3.2009 לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים.

1.

נגד העורר הוגש ביום 18.2.2009 כתב אישום המייחס לו עבירות של יבוא סם מסוכן, ניסיון לייבוא סם מסוכן וקשירת קשר לפשע.

לפי עובדות כתב האישום, קשר העורר קשר עם אדם נוסף, משה בנישתי (להלן: בנישתי ) לייבא לישראל מקולומביה סם מסוכן מסוג קוקאין ורכש לעצמו ולבנישתי כרטיסי הלוך ושוב מישראל לקולומביה, עם עצירת ביניים במדריד. בהיותם בקולומביה, כך נטען, רכשו השניים סם מסוכן מסוג קוקאין במשקל של כ- 220 גרם אשר חולקו ל-22 אריזות. לפי כתב האישום, בנישתי החביא בתוך גופו את האריזות, ובהיותו במדריד פלט מגופו 20 אריזות, כאשר את שתי האריזות הנותרות לא הצליח לפלוט. לאחר מכן, נחת בנישתי בישראל כשבגופו שתי אריזות במשקל של 18.1 גרם נטו. על רקע אלה, הואשם העורר בעבירות המפורטות לעיל.

2.

בד בבד עם כתב האישום, הוגשה בקשה לעצור את העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. המשיבה הצביעה, בין היתר, על הודעה שהועלתה על הכתב על ידי עו"ד יוסי קליין, שמקורה בהודעה טלפונית מנציגות ישראל בקולומביה בדבר בקשה חשודה להנפקת דרכון שאבד לבנישתי. בהודעה נכתב, בין היתר, כי בנישתי הגיע לשגרירות יחד עם העורר. בנוסף, הצביעה על מסמך לא חתום הנערך על ידי סיון קמבר-זלצמן, מזכירת נספח מדינת ישראל באמריקה הלטינית, ובו מדווח על הגעתם של העורר ובנישתי לשגרירות, שם טענו כי אינם מכירים זה את זה.

הבקשה נתקבלה על ידי בית המשפט המחוזי מרכז ביום 12.3.2009, אשר קבע כי יש ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר, על אף שמ דובר בראיות נסיבתיות. נקבע, כי הודעתו של בנישתי כי אדם שאינו מוכר לו ליווה אותו לשגרירות, והודעתו של העורר כי ליווה אדם שאינו מוכר לו לשגרירות להוצאת דרכון חדש, מצביעות לכאורה כי העורר הוא שליווה את בנישתי לשגרירות ותואמות את האמור במכתביהם של סיון קמבר-זלצמן ויוסי קליין. בית המשפט ציין כי אמנם מכתבו של קליין הוא לכאורה מפי השמועה ומכתבה של קמבר-זלצמן אינו חתום, ולו היו עומדים לבדם לא ניתן היה לייחס להם משקל ראייתי פוטנציאלי, ואולם האמור בהם תואם את גרסתם של העורר ובנישתי כי אינם מכירים זה את זה ועל כן אין בכך בשלב זה כדי לכרסם בעוצמת הראיות הכלליות. בית המשפט קבע עוד שגרסת העורר ובנישתי כי אינם מכירים זה את זה הופרכה, וכן הופרכה גרסתו של העורר לפיה לא רכש את כרטיסו של בנישתי.

בנוסף, נקבע כי העניין דנן אינו מגלה נסיבות חריגות המצדיקות בחינתה של חלופת מעצר בעבירות סמים.

על החלטה זו נסב הערר דנן.

3.

לטענת העורר, הראיות הקיימות בתיק החקירה אינן עולות כדי ראיות לכאורה והן נעדרות את הפוטנציאל הראייתי להוכחת אשמתו כנדרש במשפט פלילי. העורר גורס כי אין כל ראיה פוזיטיבית הקושרת אותו לעסקת הסמים, וזאת גם אם יתקבלו טענות המשיבה כי העורר הוא אשר קנה עבור בנישתי את כרטיס הטיסה וליווה את בנישתי לשגרירות ישראל. לשיטת העורר, אף אם יימצא כי שיקר בחקירתו, אין שקריו יכולים לחזק ראיות שאינן בנמצא. בנוסף, העורר מצביע על כך שאינו מוזכר כלל בגרסאות שמסר בנישתי בחקירותיו, וטוען שמגרסאות אלה עולה כי בנישתי בקיא בעסקאות סמים. כן מפנה הוא לידיעה מודיעינית מתיק החקירה בה נכתב לגבי בנישתי כי "מי ששלח אותו זה כנראה פלוני, שזהותו חסויה ושמו לא מישל דנינו". בדיון שנערך בפניי, הציג בא כוח העורר גרסא לפיה בנישתי ביקש מהעורר שילווה אותו לבוגוטה,

ובתמורה הוא יקבל כרטיס טיסה בחינם.

עוד טוען העורר כי שגה בית המשפט משלא מצא מקום לבחון חלופת מעצר, הגם שבא כוחו ביקש הפניה לתסקיר מעצר בעת הדיון והגם שמדובר בבחור צעיר אשר לחובתו הרשעה אחת בלבד, בעבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו.

4.

המשיבה סומכת ידיה על פסק הדין של בית המשפט המחוזי, וגורסת כי על אף שהראיות כנגד העורר הן נסיבתיות, יש בשקריו המהותיים של העורר כדי להוות חיזוק משמעותי לגרסת התביעה. המשיבה מטעימה כי טענתו של בא-כוח העורר לפיה בנישתי הוא אשר רכש את הכרטיסים לא הועלתה בפני המשטרה ולא בפני בית המשפט קמא. המשיבה מצביעה, בין היתר, על עדותה של סוכנת הנסיעות לפיה העורר רכש ממנה את שני כרטיסי הטיסה, בעוד העורר מכחיש פרט זה בחקירותיו. כמו כן, מצביעה היא על התפקיד הפעיל שנטל העורר בביקורו בשגרירות עם בנישתי, שם אף "שם מילים"

בפיו של בנישתי בדברו עם אנשי הביטחון.

5.

לאחר שבחנתי את נימוקי הערר ואת טענות המשיבה וכן עיינתי בראיות התיק, הגעתי למסקנה כי דין הערר להדחות. ראשית יש לזכור כי כתב האישום אינו פסק דין, ואינו משקף אלא את חומר הראיות הגולמי שנאסף על ידי התביעה. הראיות הנדרשות לשם עמידה בתנאי ה"ראיות לכאורה" לצורך מעצר אינן זהות ואינן שוות במשקלן לאלו הנדרשות להרשעה בדין (דנ"פ 2316/95 גנימאת נ' מדינת ישראל , פ"ד מט(4) 589, 618 (1995)) בבואו לבחון את שאלת המעצר, יבחן בית המשפט האם די בראיות אלה, לאחר שיעברו את "כור ההיתוך" של ההליך הפלילי, כדי להקים סיכוי סביר להרשעתו של העורר (ראו למשל בש"פ 3055/09 יהודה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.5.09); בש"פ 8031/08 איטח נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.10.08); בש"פ 94/08 מדינת ישראל נ' אלנג'אר (לא פורסם, 6.2.08)). כשמדובר בראיות נסיבתיות כבענייננו מיתרגמת השאלה לבחינה האם קיים בראיות הנסיבתיות פוטנציאל להביא לידי מסקנה מרשיעה אחת ויחידה (בש"פ 1674/08 זיטון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.3.08)).

במקרה דנן, מתבססת התשתית הראייתית הלכאורית על עדויות לפיהן העורר הוא אשר רכש את כרטיסי הטיסה שלו ושל בנישתי לקולומביה, וכן ליווה את בנישתי לשגרירות ישראל ושם גם ענה בשמו של בנישתי על שאלות הקב"ט. אמנם מדובר בראיות נסיבתיות, אך עובדה זו אין בה כדי לשלול את המסקנה כי קיימות במקרה הנדון ראיות לכאורה העשויות להספיק לצורך הרשעתו של העורר בעבירות המיוחסות לו (ראו: בש"פ 2147/91 לוי נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 31.5.1991); בש"פ 5517/03

אבו קרינאת נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 24.3.2006)). עיינתי בגרסאות העורר, והתרשמתי כי אין הוא מצליח לספק הסבר המניח את הדעת לראיות הקושרות אותו לכאורה עם עסקת הסם וייבואו. גרסאותיו של העורר הפכפכות ואינן עולות בקנה אחד עם העובדות העולות מן התיק - כך למשל הופרכה על פניה גרסת העורר כי אינו מכיר את בנישתי, וכן הופרכה על פניה טענתו כי לא רכש את כרטיס הטיסה עבורו. הגרסא אשר הוצגה לראשונה בדיון בפניי, לפיה העורר קיבל את כרטיס הטיסה במתנה מבנישתי על מנת שילווה אותו בטיולו, מתמיהה אף היא ואינה משתלבת עם גרסאותיו האחרות בחקירותיו ובבית המשפט קמא. נוכח כל אלה, שוכנעתי כי המשיבה הציגה תשתית ראייתית לכאורית לאשמת העורר.

כמו כן, לא מצאתי לנכון להתערב בהחלטה לעניין חלופת המעצר. כידוע, עבירות סמים מקימות חזקת מסוכנות הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (ראו, למשל: בש"פ 8868/03

חלפון נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 12.10.2003)). לא עלה בידי העורר, אשר מצטייר מכתב האישום ומן הראיות לכאורה כמעין "דמות צללים" אשר הניעה את עסקת הסמים או לכל הפחות הייתה בעלת תפקיד פעיל בקידומה, להצביע על נסיבות המצדיקות חריגה מחזקה זו. על כן מקובלת עלי עמדת בית המשפט המחוזי כי אין במקרה דנן מקום לבחון חלופת מעצר.

הערר אפוא נדחה. העורר יישאר במעצר עד תום ההליכים כנגדו, בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי.