בש"פ 5517/03 ג'יהאד אבו קרינאת נ. מדינת ישראל

1.העורר עומד לדין בבית משפט השלום ברמלה באשמה של אחזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית. על-פי המתואר בכתב-האישום, החזיק העורר בבור ביוב המצוי בחצר ביתו, בסמוך לדלת הבית, שקית ובה סם מסוכן מסוג הירואין במשקל כולל של 286.2 גרם נטו, מחולק ל-300 שקיות. כמו כן, החזיק העורר, על-פי המתואר בכתב- האישום, אביזרים המשמשים להכנת סם ולאריזתו בשקיות ובכללם שקיות נילון מסוגים שונים, כפפות לייטקס, חבילת נרות, שלוש חבילות של סרט הדבקה, שתי מטחנות, שני זוגות מספריים ומשקל אלקטרוני קטן. על חלק מן האביזרים המתוארים לעיל, נמצאו שרידי סם מסוג הירואין, בעת שנתפסו בביתו של העורר.

2.בית-משפט השלום ברמלה (כבוד השופט ש' ברוך) הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים בקובעו כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית המצדיקה את המעצר וכי מסוכנותו של העורר אינה מאפשרת חלופת מעצר. ערר שהוגש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו על החלטה זו, נדחה ובית-המשפט המחוזי (כבוד השופט צ' גורפינקל) קבע אף הוא כי לנוכח חומר הראיות המצוי בתיק מוחזק העורר כמי שאחראי לסמים שנתפסו בסמוך לדלת הכניסה לביתו. עוד קבע בית-המשפט המחוזי כי לנוכח הכמות הגדולה של הסמים, שהייתה מיועדת להפצה ולמסחר קמה עילת מעצר ואין מקום לחלופת מעצר לנוכח המלחמה שהוכרזה על נגע הסמים, אותה יש לבער בדרך של מעצר ממש.

מכאן הערר שבפניי.

3.בא-כוחו של העורר מדגיש בטיעוניו את העובדה כי הראיות שנאספו נגד מרשו הינן ראיות נסיבתיות בלבד וכי הסם שאחזקתו מיוחסת לעורר נתפס מחוץ לדלת חדרו, בשטח המתחם המשותף לכל שאר בני חמולת אבו קרינאת. בא-כוח העורר הוסיף וטען כי שתי הערכאות הקודמות, אשר דנו במעצרו של העורר ייחסו חשיבות רבה ובלתי מוצדקת לאימרתו של העורר, אשר התנער מן השקית שנמצאה בבור, באומרו לבלשים, עוד בטרם נפתחה השקית ובטרם נתבררה תכולתה "הסמים לא שלי, תפסתם אותם בחוץ". לדברי בא-כוח העורר אמרו הבלשים לעורר וליתר בני המשפחה כי הם עורכים חיפוש במתחם אחר סמים מסוכנים ועל כן, כך לדבריו, מובנת מאליה אמירת העורר בעניין הסמים מיד כשראה את השקית.

4.לאחר שבחנתי את חומר הראיות שנאסף, ובכלל זה דוחו"ת הפעולה והתפיסה שערכו הבלשים, והתמונות המתעדות את הבור בו נמצאה השקית שהכילה את הסם, אני סבורה כי יש צדק בטענת בא-כוח העורר כי הראיות הינן, בעיקרן, ראיות נסיבתיות בלבד. יחד עם זאת, עובדה זו אין בה כדי לשלול את המסקנה כי קיימות במקרה הנדון ראיות לכאורה העשויות להספיק לצורך הרשעתו של העורר בעבירה המיוחסת לו. בהקשר זה יש חשיבות לאביזרים שנתפסו בביתו של העורר ועליהם שרידי סם מאותו סוג שנמצא בשקית. אביזרים אלה משמשים להכנת סם ולאריזתו והעובדה שבשקית נמצאו 300 מנות ארוזות של סם, יוצרת קשר אפשרי וסביר בין האביזרים ובין הסם שנתפס בשקית, הגם שהסם לא נתפס בחזקתו של העורר ממש. חיזוק נוסף לתשתית הראייתית, ניתן למצוא באמרת העורר, אשר ידע מה תכולת השקית עוד בטרם נפתחה על ידי הבלשים, וזאת למרות שהשקית הייתה בבור שמחוץ לדלת ביתו. ויודגש, העובדה שהבלשים אמרו לעורר, קודם לכן, כי הם עורכים חיפוש אחר סמים, אינה יכולה להוות הסבר מספק לכך שהעורר ידע מהי תכולת השקית בטרם נפתחה; מאידך גיסא, ידיעתו זו, אינה מהווה בהכרח ראיה ולו לכאורה לאישום המיוחס לו. לפיכך, אילו השכיל העורר ליתן במהלך החקירה הסבר כלשהו לעובדה שידע מה מכילה השקית, היה בכך כדי להוות משקל נגד ראייתי לראיות הנסיבתיות שתוארו לעיל. דא עקא, בחקירתו התנער העורר לחלוטין מעצם אמירת הדברים באשר לתכולת השקית, ואם נצרף את התנערותו זו להסברים התמוהים, בלשון המעטה, שסיפק העורר בחקירתו בכל הנוגע לאביזרי הסם שנמצאו בביתו, ניתן לומר כי בהעדר הסבר כלשהו לראיות הנסיבתיות שנאספו, מתגבר הסיכוי הסביר לכך שבית המשפט ירשיע את העורר על יסוד ראיות אלה (ראו: בש"פ 2512/96 מדינת ישראל נ' חליל בן מוסא נסאסרה ואח' פ"ד נ(2) 101).

אשר לעילת המעצר, לנוכח האישום של החזקת סם שלא לשימוש עצמי המיוחס לעורר, קמה נגדו חזקת מסוכנות, מכוח סעיף 21 (א)(1)(ג)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, וחזקה זו לא נסתרה במקרה הנדון, שכן עסקינן בסם שהוא מן המסוכנים ביותר אם לא המסוכן מבין הסמים ובכמות גדולה של מנות סם שנתפסה ואחזקתה מיוחסת לעורר. בנסיבות אלה, אין מקום להורות על חלופת מעצר.

מכל הטעמים שפורטו לעיל, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא.

הערר נדחה.