בש"פ 8573/10 מאור שמחון נ. מדינת ישראל

בית משפט השלום בעכו הורה על שחרורו בתנאים של העורר. ערר המדינה על ההחלטה התקבל. נגד החלטה זו הוגש הערר שבפניי.

1.

כתב אישום שהוגש נגד העורר לבית משפט השלום בעכו מייחס לו עבירות של פציעה ואיומים. נטען, כי במהלך משחק כדורגל הכה העורר את המתלונן, שהיה עמו באותה קבוצה, במצחו. המתלונן אמר לעורר שלא יגע בו וכי אינו רוצה לריב עמו, ובתגובה הורה לו העורר לצאת מהמקום כי אינו רוצה לשחק עמו. המתלונן נענה ויצא מן המגרש, אך העורר הלך אחריו ובעט ברגלו של המתלונן מאחור. הוא נגח במתלונן בקדמת ראשו, אחז בחולצת המתלונן ואיים עליו באומרו לו "תיזהר ממני, אל תתעסק איתי". על-פי הנטען בכתב האישום, המתלונן ביקש מן העורר שיניח לו וכי הוא מדמם, אך העורר לא הרפה ממנו ואנשים שנכחו במקום הרחיקו אותו מן המתלונן. כתוצאה מן המעשים נגרם למתלונן חתך בגבה שהצריך תפרים בהרדמה מקומית. בנוסף חש המתלונן כאבים ברגליו ונגרמו לו שפשופים ברגליו וידיו. הוא אף נזקק לצילום רנטגן.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. בית משפט השלום בעכו (כבוד השופטת ג' טנוס) מצא כי קיימת חולשה מסוימת בחומר הראיות, שכן חומר החקירה דל ועיקרו בגרסת המתלונן שניצבת מול גרסת העורר הטוען כי הותקף קודם לכן על-ידי המתלונן. המתלונן הכחיש כי תקף את העורר, אך לא היה בפיו הסבר לסימני פציעה על פניו של העורר. עדים נוספים לאירוע לא נחקרו. לאור האמור סבר בית המשפט כי אין מקום למעצר עד תום ההליכים והורה על שחרורו של העורר בתנאים שיאיינו את מסוכנותו והם: איסור על העורר להיכנס לתחומי העיר מעלות או ליצור קשר כלשהו עם המתלונן עד לסיום ההליכים בתיק העיקרי וכן חתימה על התחייבות עצמית בסך של 10,000 ₪ להבטחת התנאי הראשון.

3.

המשיבה עררה על החלטת בית משפט השלום. בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטת ב' טאובר) מצא כי בחומר החקירה ראיות לכאורה להוכחת המעשים המיוחסים לעורר. בית המשפט הסביר כי ההודעות המפורטות שנתן המתלונן ובהן חזר הוא על סיפור המעשה, הפגיעה הפיסית במתלונן שיש לה תיעוד, כמו-גם הודעתו של העורר מיום 12.11.10 התומכת לפחות באופן חלקי בהודעת המתלונן – כל אלה יש להם פוטנציאל הוכחתי לכאורי מספיק בשלב זה. עוד קבע כי בנסיבות העניין קמה חזקת מסוכנות בהתאם לסעיף 21(א)(1)(ג)(5) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו – 1996. בית המשפט מצא כי המעשים מעידים על מסוכנות, ואליהם מתווספים עברו הפלילי המכביד של העורר, לרבות בעבירות של אלימות ואיומים, והעובדה שלכאורה שב והסתבך בפלילים על אף שריצה כבר עונש מאסר ממושך ועונש מאסר מותנה בגין עבירת איומים תלוי ועומד נגדו. נתונים אלה מלמדים, כך בית המשפט המחוזי, כי העורר מתקשה לעיתים לשלוט על מזגו האלים, וזאת על אף שבשנים האחרונות לא הורשע בפלילים. לאור האמור קיבל בית המשפט את הערר והורה על מעצרו של העורר עד להחלטה אחרת. כן הורה כי שירות המבחן יגיש לבית משפט השלום תסקיר מעצר, במסגרתו תיבחן גם אפשרות השחרור לחלופת מעצר, ככל שחלופה שכזו תוצע על-ידי העורר.

4.

בערר שבפניי טוען העורר לחולשת הראיות בתיק. הוא מבהיר כי גרסתו של העורר כי מדובר באירוע הדדי וכי המתלונן הכה אותו באגרופו נתמכת בתיעוד רפואי על חבלה על פניו של העורר. העובדה שגרסת המתלונן לפיה אך אחז ברגלו של העורר אינה מתיישבת עם החבלות על פניו של העורר ומחלישה לטעמו את ראיות התביעה. כן הדגיש כי כלל לא ברור כי חבלתו של המתלונן חמורה מזו של העורר, בניגוד להנחתו של בית המשפט המחוזי. חולשה נוספת בראיות התביעה מוצא הוא בכך שהמשטרה נמנעה מלחקור עדים שהיו במקום. הוא סבור כי האירוע אינו מעלה מסוכנות המחייבת מעצר עד תום ההליכים ומדגיש כי מדובר באירוע ספונטני שקרה במהלך משחק כדורגל שכונתי ואינו מצדיק מעצר או שחרור למעצר בית מלא, גם אם מביאים בחשבון את עברו של העורר.

5.

טיעוני המשיבה לא נשמעו, באשר נציג מטעמה לא התייצב בעטיה של שביתת פרקליטי המדינה.

6.

דין הערר להידחות. כידוע, עוצמת הראיות הנדרשת בשלב הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים אינה זהה לזו הנדרשת לשם הרשעה. בשלב זה, שאין בו לא עדים ולא חקירות נגדיות, נערכת בחינה לכאורית האם בחומר הראיות הגולמי קיים פוטנציאל הוכחתי המקים סיכוי סביר כי אם יעבור את מבחן החקירה הנגדית יהיה בו כדי לבסס את אשמת הנאשם בסופו של הליך, ברף הנדרש בפלילים (ראו למשל: בש"פ 3055/09 יהודה נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 6.5.09) ; בש"פ 8031/08 איטח נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 15.10.08) ; בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 148 – 149 (1996)). עמדת בית המשפט המחוזי כי תשתית לכאורית שכזו קיימת, מקובלת עליי. לגרסתו העקבית של העורר ולחבלות על גופו יש תימוכין מסוימים גם בהודעה הראשונה שמסר העורר במשטרה. די באלה כדי לבסס את תשתית ראיות לכאורה בשלב זה. העובדה שקיים תיעוד לחבלה על פניו של העורר וכי יש לו הסבר חלופי לנסיבות האירוע אין בהן כדי להשמיט תשתית זו, הגם שמדובר בטענות שראויות להיבחן ולהישקל בהליך העיקרי. אשר לטרוניה על אי-חקירת עדים, גם טענה זו מקומה להתברר בהליך העיקרי, ומכל מקום מן החומר שהגיש בא כוח העורר עולה כי לפחות אחד העדים ביקש שלא להגיע לחקירה בנימוק שבהכירו את העורר הוא מפחד כי הלה יתנכל לו ולמשפחתו והביע נכונות למסור עדות רק אם יובטח לו כי העורר לא יידע על כך. חשש דומה הביע המתלונן עצמו

7.

אשר למסוכנות, אודה כי קשה עליי ניסיונו של בא כוח העורר לצייר אירוע אלימות כעניין ספונטני ופעוט ערך. לא זו בלבד שלכאורה התנהגותו האלימה של העורר באה בעקבות משחק ספורט, עיסוק פנאי שהאלימות אמורה להיות זרה לו, אלא שעל פי הנטען העורר לא הרפה מן המתלונן גם לאחר שזה ציית לו ועזב את המקום. הוא המשיך ללכת אחריו ותקף אותו. התנהלות שכזו, על התוצאות שהניבה בדמות הטיפול הרפואי לו נזקק המתלונן והחבלות שנגרמו לו, מלמדת על הסיכון הנשקף מן העורר כמי שפועל בעידנא דריתחא באלימות. מסקנה זו מתחזקת אם מביאים בחשבון שכעולה מהחלטת בית המשפט המחוזי לעורר עבר פלילי, לרבות בעבירות של אלימות ואיומים, ואף תלוי ועומד נגדו עונש מאסר על תנאי בגין הרשעה באיומים. אין זה מופרך להניח גם כי נוכח עברו הפלילי העשיר של העורר, לרבות בעבירות של אלימות ואיומים, ובהתחשב בכך שמהחומר שהוצג עולה תמונה של פחד מהעורר אצל הסובבים אותו, קיים גם חשד לשיבוש מהלכי משפט. בנסיבות אלה מתקשה אף אני לראות כיצד די בתנאים שקבע בית משפט השלום כדי לאיין את מסוכנותו של העורר.

החלטת בית המשפט המחוזי לא סגרה, יש להדגיש, את הדלת בפני אפשרות השחרור לחלופת מעצר. עניין זה יידון לאחר שיוגש תסקיר שירות המבחן.

לטעמי, נוכח מסוכנותו של העורר, והעובדה שנבחנת היתכנות השחרור לחלופת מעצר, אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי.

הערר נדחה.