בש"פ 818/06 עאמר כוסתירו נ. מדינת ישראל

בפני ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופטת ח' סלוטקי), בתיק ב"ש 20137/06 ו- 20138/06 מיום 24.1.2006, לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

כנגד העורר וכנגד אנשים אחרים הוגש לבית-משפט השלום באשקלון כתב אישום, (ת.פ 39/06 ות.פ 40/06) המייחס לו עבירות של גניבת רכב בצוותא חדא, עבירה לפי סעיף 413ב(א) וסעיף 29 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); הסגת גבול פלילית, עבירה לפי סעיף 447(א)(1) לחוק העונשין; התפרצות לבית עסק וגניבה בצוותא חדא, עבירה לפי סעיף 407(ב) וסעיף 29 לחוק העונשין; היזק בזדון, עבירה לפי סעיף 452 לחוק העונשין וכן קשירת קשר לביצוע לפשע, עבירה לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין.

לפי הנטען בכתב האישום, בתאריך 11.1.2005 הגיעו לפני השעה 02:00 לפנות בוקר העורר ואנשים נוספים ברכב העורר מסוג "איביזה" ממזרח ירושלים לבית עסק במושב שתולים, פרצו לתוכו וגנבו ממנו משאית וציוד נוסף. בנסיבות אלו אף גרמו העורר והאחרים נזק לבית העסק. בסמוך לשעה 02:55 נעצרו העורר ובן-דודו, נאסר כוסתירו (להלן: נאסר), אף הוא נאשם בתיק זה, כאשר הם נוהגים ב"איביזה" ומשמשים כרכב מוביל ומתריע למשאית הגנובה בה נהגו שניים אחרים, אשר נעצרו לאחר מרדף רגלי קצר.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית-משפט השלום באשקלון, בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

בהחלטתו מיום 19.1.2006 הורה בית-משפט השלום (כבוד השופט ד' חסדאי) על מעצרו של העורר עד למתן החלטה אחרת, בקובעו, כי קיימות בעניינו ראיות לכאורה להוכחת אשמתו בעבירות המיוחסות לו וכי אמנם העבירות המדוברות הינן עבירות רכוש, אולם חומרתן, כמו גם היות העבירה מאורגנת ומתוכננת בקפידה לפרטיה- כל אלו יוצרים חזקת מסוכנות, אשר מקימה עילת מעצר. במקביל הורה בית-המשפט על הגשת תסקירי שירות מבחן לשם בחינת אפשרות לחלופת מעצר.

על החלטה זו הוגש ערר לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע. בתאריך 24.1.2006 דחה בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטת ח' סלוטקי) את הערר, בקובעו, כי אין מקום להתערב בקביעותיו של בית-משפט השלום.

מכאן הערר שבפני.

יש לציין, כי עם קבלת תסקיר מטעם שירות המבחן אודות העורר, התקיים ביום 9.2.2006 דיון נוסף בבית-משפט השלום אשר בסופו נקבע, כי העורר ישוחרר למעצר בית בתנאים מגבילים, בפיקוח אימו ואחיו.

לטענת בא-כוח העורר, שגה בית המשפט המחוזי משקבע, כי קיימות בעניינו של העורר ראיות לכאורה, ואף אם קיימות ראיות כאלה, הרי הן חלשות ביחס לאמור בעובדות כתב האישום. בנוסף טוען בא-כוח העורר, כי חלקו של העורר בעבירה הינו פחות ביותר ומתבטא בכך, על-פי טענתו, שהוא היה הבעלים של הרכב המוביל ותו-לא ואף לא ידע שמדובר בנסיעה לצורך גניבת רכוש. עובדה זו וכן נסיבותיו האישיות של העורר, הכוללות את היותו מפרנס ובעל עבר פלילי לא מכביד, יוצרות מסוכנות נמוכה, אשר איננה מצדיקה מעצר בית כלל ואף לא בתנאים שנקבעו.

מנגד, סומכת באת-כוח המשיבה את ידיה על החלטת בית-המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את הערר. באת-כוח המשיבה אף הדגישה את ההתחשבות היתרה בעורר, המתבטאת בהסכמתה לתנאי המעצר הנוכחיים שלו.

לאחר עיון בערר, בהחלטת בית המשפט המחוזי ולאחר ששמעתי את טיעוני שני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי אין מקום להתערב בהחלטת בית-המשפט המחוזי.

כנגד העורר קיימות ראיות לכאורה בדמות הודעותיו שלו, מהן משתמע כי נאסר ניסה לתאם עמו עמדות באשר לנסיבות נסיעתם. כן קיימות כנגדו ראיות לכאורה נוספות, כגון פירוט שיחות טלפון בין נאסר לבין הנאשמים האחרים בתיק, הקושרים אותם למשאית הגנובה. גם גרסתו של העורר אינה נקייה מסתירות ומהימנותה תיבחן על-כל-פנים בדיון לגופו.

כידוע, בית-המשפט הבוחן את קיומן של ראיות לכאורה לשם גיבושה של עילת מעצר, אינו נדרש, אלא לבחון האם די בראיות אשר הובאו בפניו, באם תוכחנה במהלך המשפט, כדי להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר (ראו בש"פ 8087/95 שלמה זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 148). בית-המשפט אינו נדרש, בשלב זה, לבחינת מהימנותן של האמרות המובאות בפניו, או לבחינת משקלן האפשרי של הראיות שבפניו ואת דיותן לביסוס ההרשעה (ראו בש"פ 1572/05 אילן זוארץ נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); בש"פ 4811/97 משה נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(3) 817). כך גם יפה לענייננו קביעתו של חברי השופט מ' חשין (כתוארו אז) בבש"פ 2182/95 מדינת ישראל נ' מהאג'נה , פ"ד מט(2) 227, 229, כי:

"השאלה אינה אלא שאלה של מהימנות, וכידוע אין בית-משפט נותן דעתו בשלב זה של ההליכים – שלב של מעצר שלאחר הגשת כתב-אישום – לנושא מהימנותם של עדים (אלא אם כן הפגם במהימנות עולה מיניה וביה מתוך עיון בחומר הראיות)".

אמנם, עברו הפלילי של העורר הכולל הרשעה בעבירה לפי סעיף 332(3) לחוק העונשין, בגינה אף ריצה עונש של מאסר בפועל, אינו מכביד במיוחד, אך יחד עם זאת, בהתחשב בקלות היחסית של תנאי שחרורו ממעצר ובהתחשב בחומרת העבירות בהן הוא מואשם ובפרט בקשירת הקשר וההתארגנות, הרי שאיני מוצא מקום להקלה נוספת בתנאי שחרורו, כפי שנקבעו על-ידי בית-משפט השלום.

סוף דבר, החלטתו של בית המשפט המחוזי מנומקת ומבוססת היטב ולא מצאתי מקום להתערב בה.

הערר נדחה.