בש"פ 9321/06 יבגני בורשינקוב נ. מדינת ישראל

בפני ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט ד' רוזן) בתיק ב"ש 93428/06 מיום 25.10.2006, לפיה הוארך מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

כנגד העורר הוגש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו כתב אישום, המייחס לו שתי עבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 379 ו-382(ב)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); שתי עבירות של מעשה מגונה, לפי סעיף 348(ג1) לחוק העונשין; עבירה של אינוס, לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין; ועבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

לפי הנטען בכתב האישום, העורר תקף במספר הזדמנויות את אשתו (להלן: המתלוננת), ביצע בה מעשים מגונים וכפה עליה קיום יחסי מין באמצעות שימוש בכוח ואיומים על חייה. במקרה אחר השליך העורר מזלג על המתלוננת, ופגע במצחה של בתם הקטינה.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. ביום 25.10.2006 קיבל בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ד' רוזן) את הבקשה בקובעו, כי כנגד העורר קיימות ראיות לכאורה וכי העבירות המיוחסות לו מעידות על מסוכנותו הרבה.

מכאן הערר שבפני.

לטענת בא-כוח העורר, שגה בית-המשפט המחוזי משקבע, כי קיימות כנגד העורר ראיות לכאורה בעוצמה המספיקה למעצרו מאחורי סורג ובריח. לעניין זה טוען בא-כוח העורר, כי היה על בית-המשפט המחוזי להפנות את העורר לשירות המבחן, כדי לבחון את אפשרות שחרורו לחלופת מעצר.

מנגד, סומכת המשיבה את ידיה על החלטת בית-המשפט המחוזי.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ולאחר שעיינתי בחומר החקירה שהוגש לעיוני ובהחלטת בית-המשפט המחוזי, נחה דעתי, כי דין הערר להידחות.

כנגד העורר קיימות ראיות לכאורה חזקות, בדמות אמרותיה של המתלוננת כנגדו. אמרות אלו מחוזקות על-ידי אמרותיה של אמו של העורר, אשר שמעה את המתלוננת זועקת באחד המקרים בהם ניסה העורר לאנסה. לעניין זה טוען בא-כוח העורר, כי אין לקבל את גרסתה של המתלוננת לאירועים, בהיותה בלתי מהימנה ונובעת מרצונה להשתחרר מהעורר.

אין ביכולתי לקבל טענה זו. כידוע, בית-המשפט הבוחן את קיומן של ראיות לכאורה לשם גיבושה של עילת מעצר, אינו נדרש, אלא לבחון האם די בראיות אשר הובאו בפניו, באם תוכחנה במהלך המשפט, כדי להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר (ראו בש"פ 8087/95 שלמה זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 148). בית-המשפט אינו נדרש, בשלב זה, לבחינת מהימנותן של האמרות המובאות בפניו, או לבחינת משקלן האפשרי של הראיות שבפניו ואת דיותן לביסוס ההרשעה (ראו בש"פ 1572/05 אילן זוארץ נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); בש"פ 4811/97 משה נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(3) 817). כך גם יפה לעניינו קביעתו של חברי השופט מ' חשין (כתוארו אז) בבש"פ 2182/95 מדינת ישראל נ' מהאג'נה , פ"ד מט(2) 227, 229, כי:

"השאלה אינה אלא שאלה של מהימנות, וכידוע אין בית-משפט נותן דעתו בשלב זה של ההליכים – שלב של מעצר שלאחר הגשת כתב-אישום – לנושא מהימנותם של עדים (אלא אם כן הפגם במהימנות עולה מיניה וביה מתוך עיון בחומר הראיות)".

בנסיבות שתוארו לעיל, יש די בראיות לכאורה שהובאו בפני בעניינו של המשיב, כדי להצדיק את המשך מעצרו עד תום בירור דינו.

גם בכל הנוגע לשחרורו של המשיב לחלופת מעצר, איני מוצא מקום להתערב בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי. למשיב מיוחסות בכתב האישום עבירות חמורות ביותר, המלמדות על מסוכנותו הרבה כלפי המתלוננת וכלפי סביבתו. מסוכנות זו נלמדת גם מאיומיו של העורר על חייה של המתלוננת ומהעובדה שלא בחל ממעשיו גם בעת הימצאן של בנותיו ואמו בדירה ובאחד המקרים אף בנוכחותה של אחת הילדות בחדר. בנסיבות אלו, אין מנוס מפני המשך מעצרו של העורר מאחורי סורג ובריח.

אשר על כן, הערר נדחה. המשיב יישאר במעצר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.