בש"פ 7652/08 דניס יוספוב נ. מדינת ישראל

לפני שני עררים על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטת צ' קינן ) בב"ש 3423/08 מיום 1.9.2008. במסגרת ההחלטה הורה בית המשפט המחוזי על מעצרם של שני העוררים עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם.

היות ומדובר בהחלטה אחת, הנסבה על שני העוררים, והנוגעת לכתב אישום שהוגש נגדם בו מואשמים הם במסכת אירועים אחת, החלטתי לדון בעררים במאוחד.

כתב האישום הוגש כאמור נגד שני העוררים. העורר הראשון, אלכסנדר אגרונוב (להלן: אגרונוב ) הואשם בעבירה של התחזות כעובד ציבור, לפי סעיף 283(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); ובעבירה של שוד בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 402(ב) בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין. העורר השני, דניס יוסופוב (להלן: יוסופוב ) הואשם יחד עם אגרונוב אף הוא בעבירת השוד.

על פי המתואר בכתב האישום, ביום 12.8.2008 ראו העוררים את המתלונן, מוחמד אבו-רזק, כשהוא נח בפתח בית ברחוב בעיר חדרה וניגשו אליו. אגרונוב גנב מכשיר טלפון נייד מתוך נרתיק שהיה מחובר למכנסי העורר. הוא אף הציג את עצמו בפני המתלונן בכזב כשוטר, סטר לו והורה לו לרוקן את כיסיו ולאחר מכן שלח את ידו לכיס מכנסיו של המתלונן ונטל משם סכום כסף של 700 ש"ח. אגרונוב הושיט את הכסף המזומן והטלפון הנייד שנטל מן המתלונן ליוסופוב שעמד לצידו לאורך האירוע, והלה התרחק מן המקום. המתלונן תבע מאגרונוב להשיב לו את רכושו ותפס בחולצתו אך אגרונוב החל לתקוף את המתלונן באגרופים ובבעיטות עד שנחלץ מאחיזתו ונמלט, יחד עם יוסופוב, מן המקום.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית המשפט המחוזי בחיפה בקשה למעצרם של העוררים עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדם.

ביום 1.9.2008, לאחר ששמע את טענות באי כוח הצדדים ואת חקירת המצהירים מטעם העוררים בעניין אפשרות שחרורם לחלופת מעצר, הורה בית המשפט המחוזי על מעצרם של השניים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם. בפני בית המשפט המחוזי עמדו הודעותיו של המתלונן במשטרה, עדותו של עד ראייה אובייקטיבי לאירוע התקיפה, הודיית העוררים בכך שנכחו במקום האירוע ונמלטו מהמקום ובכך שהמתלונן הותקף על ידי אגרונוב, וסתירות מהותיות בגרסתו של אגרונוב לעניין המצאם של כתמי דם על בגדיו בעת שנעצר בסמוך למועד האירוע. בית המשפט המחוזי קבע, כי בשלב זה קיימות ראיות לכאורה המבססות סיכוי סביר להוכחת אשמתם של המשיבים כמיוחס להם בכתב האישום. זאת, מאחר ועל אף שהמתלונן הודה כי שתה אלכוהול טרם מועד האירוע, התרשם בית המשפט שאין בכך בכדי לאיין את משקלה של הודעתו במשטרה, לאור היותה קוהרנטית, רצופה בהירה, עניינית ומפורטת. נקבע גם, כי עדות עובר האורח, שהיה עד לשלב חילופי המהלומות בין אגרונוב והמתלונן, לזעקותיו של זה בדבר נטילת כספו והטלפון הנייד שלו ולבקשתו כי תוזעק המשטרה, מאששת את גרסתו של המתלונן. בית המשפט לא קיבל את גרסתם הנגדית של העוררים לפיה עברו הם לתומם ברחוב והמתלונן הטיח בהם לפתע, מחמת שכרותו, כי נטלו ממנו את מכשיר הטלפון תוך שהוא אוחז בחולצתו של אגרונוב ומכך הסלים האירוע לכדי התקיפה המתוארת. זאת, גם מאחר והתרשם כי העוררים שינו את גרסאותיהם במידה מסוימת על מנת להרחיק עצמם מן האירוע. בעניין יוסופוב הוסיף וקבע בית המשפט כי טענתו שהיה אך עד "פסיבי" למתרחש אינה מתקבלת וכי משנכח והיה עד לכל האירוע יש לראות בו בשלב זה של הדיון כשותף בעבירה.

בעניין קיומה של עילת מעצר, קבע בית המשפט המחוזי כי העבירה המיוחסת לעוררים מקימה את חזקת המסוכנות המצויה בסעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, וכי אף מתקיים חשש שהעוררים יתנכלו למתלונן עקב דבריו של אגרונוב כלפיו במהלך העימות שנערך ביניהם במשטרה. נוסף לכך ציין בית המשפט את עברם הפלילי העשיר של שני העוררים בעבירות רכוש ואלימות. בעניין שחרורם של העוררים לחלופת מעצר קבע בית המשפט המחוזי כי בנסיבות העניין, לאור אופי המעשים המיוחסים לעוררים ולאור עברם הפלילי העשיר, העובדה שהשתחררו אך לא מזמן ממאסר ונגד כל אחד מהם תלוי ועומד מאסר על תנאי ואף יש להם עבר פלילי משותף, לא ניתן לאיין את מסוכנותם אלא בדרך של הרחקתם מן הציבור. מעבר לנדרש ציין בית המשפט המחוזי גם כי חלופת המעצר שהוצעה, בבית הוריהם של העוררים, אינה ראויה.

מכאן העררים שלפני.

באי כוח שני העוררים טוענים לאי קיומן של ראיות לכאורה בעניינם של העוררים.

בא כוחו של אגרונוב שם יהבו בעיקר על הטענה כי מאחר והמתלונן היה שיכור במועד האירוע, עובדה הנתמכת גם בדברי השוטר אשר חקר אותו ומנסיבות האירוע בהם ישן ברחוב במרוחק מביתו, ולא התעורר, לגרסתו, משנלקח הטלפון הנייד שלו, שגה בית המשפט המחוזי כשהסתמך על עדותו. כן נטען כי בדיווח החוקר שחקר את המתלונן אין כל אינדיקציה חיצונית למכות שטוען המתלונן כי ספג. נטען גם שמהודעת המתלונן במשטרה ומהעימות שנערך עולה, כי לכאורה היה אדם שלישי מעורב. נוכחות זו של אדם שלישי שאינה נזכרת בעדות עד הראיה וסתירות נוספות לכאורה בין גרסת המתלונן לגרסת עד הראיה, מחלישה לשיטתם גם ממשקלה של עדות זו כמאמתת את גרסת המתלונן. נוסף לכך, שגה בית המשפט המחוזי לטעמו משקבע כי העוררים שינו את גרסתם לעניין נסיבות המפגש ומשלא נתן משקל מספיק לכך שלא נמצא הרכוש שלכאורה נגנב מהמתלונן על אף פרק הזמן הקצר שחלף. כמו כן מצביע בא כוחו של אגרונוב על מחדלים לכאורה בחקירת המשטרה בכך שלא בדקו את מקור כתמי הדם על חולצתו של אגרונוב ומשלא ניסו לבצע איכון של הטלפון הנייד שנטען כי נגנב.

בא כוחו של יוסופוב חוזר בעיקרון על אותן הטענות אך מדגיש גם את ההבחנה בין מרשו לבין אגרונוב, וטוען כי אף על פי הגרסה המחמירה ביותר לא היה ליוסופוב אלא תפקיד פסיבי באירוע ולא ניתן לייחס לו שותפות בעבירת השוד.

לחילופין, אף אם ייקבע כי קיימות ראיות לכאורה, טוענים באי כוח העוררים שבית המשפט המחוזי לא עשה בעניין את השקלול הנכון בין חולשת הראיות לשיטתם ובין חלופת המעצר שהוצעה, ומבקשים כי יישקל שחרורם לחלופה שהוצעה.

לאחר שעיינתי בעררים, בהחלטת בית המשפט המחוזי ובחומר החקירה שבידי המשטרה ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין העררים להידחות.

כאשר בא בית המשפט לברר האם קיימות ראיות לכאורה לשם גיבושה של עילת מעצר, עליו לבחון האם די בראיות אשר הובאו בפניו, באם תוכחנה במהלך המשפט, כדי להוכיח את אשמת הנאשמים מעבר לכל ספק סביר (ראו למשל, בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ (2) 133 (1996); בש"פ 1572/05 זוארץ

נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.4.2005) (להלן: עניין זוארץ )). אין בית המשפט נדרש, בשלב זה, לבחינת מהימנותן של האמרות המובאות בפניו או לבחינת משקלן האפשרי של הראיות שבפניו ואת דיותן לביסוס ההרשעה (ראו עניין זוארץ הנ"ל; בש"פ 4811/97

משה נ' מדינת ישראל ,

פ"ד נא (3) 817 (1997)). איני סבור, כי נפלה שגגה תחת ידו של בית המשפט המחוזי, אשר בחן את חומר הראיות שהונח בפניו והגיע לכלל מסקנה כי קיימת תשתית ראייתית, ולוּ ברמה הלכאורית, להוכחת אשמתם של העוררים בעבירות המיוחסות להם בכתב האישום.

החלטתו של בית המשפט המחוזי מבוססת היטב בחומר הראיות שהונח לפניו. עיקר התשתית לכתב האישום נתמכת בהודעותיו של המתלונן אשר נתמכות בחלקן אף בעדות עד הראיה האובייקטיבי ובראיות נסיבתיות נוספות כדוגמת כתמי הדם על חולצתו של אגרונוב אשר לא ניתן להם הסבר המניח את הדעת והתנהגותם של העוררים בסמוך לאירוע, כאשר נמלטו הם מן המקום. בית המשפט קבע כי על אף שככל הנראה היה המתלונן שיכור במידה מסוימת במועד האירוע, הודעתו במשטרה היתה קוהרנטית, רצופה בהירה, עניינית ומפורטת. לא מצאתי כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כך. הספקות אותם העלו באי כוח העוררים מקומן להתברר במשפט ואין בהן בכדי לכרסם משמעותית ממשקלן של הראיות לכאורה בשלב זה של הדיון.

משכך, דומה גם כי בדין קבע בית המשפט המחוזי שבנסיבות האירוע, כפי שעולות הן מכתב האישום, כאשר מדובר בתקיפה אלימה של אדם השוכב ישן ברחוב ושדידת רכושו וכל זאת תוך התחזות לשוטר. אין ספק כי קמה עילת מעצר נגד העוררים. מקובלים עלי גם טעמיו של בית המשפט המחוזי לקביעה כי אין יוסופוב יכול לחסות בטענה כי היה "פסיבי" בלבד באירוע המתואר, משהיה הוא שותף ועד לאירוע מתחילתו.

אף בעניין האפשרות לשחרור העוררים לחלופת מעצר מסכים אני כי בנסיבות המתוארות ולאור עברם הפלילי העשיר של השניים אין בחלופת מעצר בכדי להפיג את מסוכנותם.

אי לכך, דין העררים להידחות.