בש"פ 591/11 מאור מלול נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט ד"ר י' מרזל ) מיום 16.1.2011 במ"ת 18858-01-11, לפיה הוחלט לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

כנגד העורר הוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים כתב אישום, המייחס לו עבירות של הסגת גבול כדי לעבור עבירה, ניסיון להיזק בזדון, הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, איומים, חטיפה והפרת הוראה חוקית. לפי המתואר באישום הראשון, ביום 22.12.2010 לפנות בוקר הגיע העורר לבית הוריה של המתלוננת (חברתו לשעבר), זרק אבנים או חפצים אחרים לעבר חלון חדרה וניסה להתקשר אליה באמצעות "שיחת גוביינא" ללא הרף. בשלב כלשהו אביה של המתלוננת ביקש מהעורר להיכנס אל הבית ובין השניים התפתח עימות מילולי במהלכו איים העורר על האב בכך שאמר לו שיחתוך את איבר מינו וישים אותו בפיו. כאשר הגיעו השוטרים למקום, ברח העורר בריצה מהמקום ורק לאחר מרדף רגלי הצליחו השוטרים לעצרו. העורר אף איים על שוטר בכך שאמר לו "אם הייתי לבד הייתי פותח אותך, חכה חכה". לפי המתואר באישום השני, לאחר שנעצר העורר בעקבות המתואר לעיל ושוחרר בתנאי של הרחקה מהשכונה בה מתגוררת המתלוננת, הוא הפר את תנאי שחרורו והגיע אל ביתה של המתלוננת. העורר תפס את המתלוננת בכוח כשהייתה מחוץ לביתה ורץ איתה מהמקום. העורר הניח למתלוננת רק לאחר שאביה הגיע למקום ואיים עליו. כתוצאה ממעשיו של העורר נחבלה המתלוננת ברגליה וכף ידה.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה לבית המשפט המחוזי בירושלים בקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו. ביום 16.1.2011 קיבל בית המשפט את הבקשה. בהחלטתו, קבע בית המשפט כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית להוכחת אשמתו של העורר, שעיקרה ההודעות של המתלוננת ושל אביה במשטרה.

עוד קבע בית המשפט כי קיימת עילת מעצר של מסוכנות וזאת בייחוד לאור העובדה שהעורר הפר צו הרחקה שכלל התחייבות כספית כאשר עומד נגדו מאסר על תנאי בר-הפעלה. בנוסף, קבע בית המשפט כי היה קושי למשטרה לאתר את העורר לאחר שחרורו ולכן יש חשש כי יתחמק מהליכי משפט. לבסוף, קבע בית המשפט כי אין מקום במקרה זה לשחרר את העורר לחלופת מעצר וזאת, בין היתר, לאור עברו הפלילי המכביד ולאור העובדה שהפר בעבר את האמון שניתן בו.

מכאן הערר שבפניי, במסגרתו טוען העורר כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שקבע כי אין אפשרות לשחררו לחלופת מעצר. לטענתו, אין בתיק זה ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לו באישום השני. כך, לטענתו, הראיות בתיק מצביעות על קשר הדדי בינו לבין המתלוננת וכן על כך שניתן לקבל את גרסתו לפיה היוזם לתלונה הוא אביה של המתלוננת אשר רצה להפסיק את הקשר בין השניים. עוד טוען העורר בהקשר זה כי יש לייחס חשיבות רבה לכך שהמתלוננת ואביה ביטלו את תלונתם במשטרה. לעניין חלופת המעצר, טוען העורר כי מסוכנותו, ככל שישנה, הינה מסוכנות נקודתית כלפי המתלוננת אשר ניתן לאיינה בתנאי הרחקה הכוללים פיקוח הדוק. עוד נטען בהקשר זה כי העובדה שהעורר הפר בעבר תנאי הרחקה אינה מחייבת מעצר באופן אוטומטי. לבסוף, טוען העורר כי נסיבותיו האישיות מצדיקות הזמנת תסקיר בענייננו ודיון באפשרות לשחררו לחלופת מעצר, לרבות להליך טיפולי של גמילה מאלכוהול.

מנגד, סומכת המשיבה את ידיה על החלטתו של בית המשפט המחוזי. לטענתה, המתלוננת ואביה חזרו בהם מתלונתם כיוון שפחדו מהעורר ומשפחתו ולכן אין להסיק מכך מסקנות בנוגע לאמיתות גרסתם. עוד טוענת המשיבה כי העורר הוכיח בעבר כי לא ניתן לתת בו אמון ואך מטעם זה אין לשחררו לחלופת מעצר.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר ובהחלטתו של בית המשפט המחוזי, ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים בפניי ובחנתי את החומר הראיות שהוגש לעיוני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להדחות.

לשם מעצרו של אדם, לאחר הגשת כתב אישום בהתאם לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), על בית המשפט להשתכנע בדבר קיומם של שניים – עילת מעצר על פי אחת העילות המנויות בסעיף 21(א) לחוק המעצרים וקיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה, לפי סעיף 21(ב) לחוק המעצרים. גם לאחר שהשתכנע בית המשפט כי ניתן להורות על מעצר, לא יעשה כן באם ניתן להשיג את תכלית המעצר באמצעים שפגיעתם פחותה ממעצר מאחורי סורג ובריח.

כידוע, בית המשפט הבוחן את קיומן של ראיות לכאורה לשם גיבושה של עילת מעצר, אינו נדרש, אלא לבחון האם די בראיות אשר הובאו בפניו, באם תוכחנה במהלך המשפט, כדי להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר (ראו בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 148 (1996)).

בענייננו, די בהודעותיהם המפורטות של המתלוננת ואביה במשטרה על מנת לספק תשתית ראייתית לכאורית. כאמור, בית המשפט אינו נדרש, בשלב זה, לבחינת מהימנותן של ההודעות (ראו בש"פ 1572/05 זוארץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.4.2005)) ובית המשפט הדן בתיק העיקרי הוא שייקבע, לאחר שישמע את העדים, איזו מבין שתי הגרסאות עדיפה בעיניו. אוסיף, כי אין בידי לקבל את טענת העורר לפיה יש לייחס חשיבות לכך שהמתלוננת ואביה חזרו בהם מתלונתם במשטרה. בעניין זה מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה ביטול התלונות מקורו בחשש מהמשיב ומבני משפחתו. כך, בהודעתה של המתלוננת במשטרה מיום 5.1.2011 היא אומרת במפורש כי היא רוצה לבטל את התלונה כי היא לא רוצה לסבך את משפחתה וכי היא לא רוצה שיהיו לה "בעיות" עם העורר. כאשר נשאלה האם מה שמסרה בתלונתה היה אמת, ענתה בחיוב. גם כאשר מסרה את הודעתה הראשונה במשטרה, ביום 1.1.2011 אמרה המתלוננת כי היא חוששת מהעורר כיוון ש"הוא יכול לעשות הכל, לאיים, להרביץ ולהרוג" וכי "אני מפחדת שאנשים שקשורים אליו ישמעו על זה ויבואו אלי בטענות זאת גם אחת הסיבות שלא הגשתי תלונה בפעם הקודמת".

אף את טענותיו של העורר בעניין האפשרות לשחררו לחלופת מעצר, אין בידי לקבל. העבירות המיוחסות לעורר מקימות עילת מעצר של מסוכנות כלפי המתלוננת. אמנם, נכונה הטענה לפי גם כאשר קיימת עילת מעצר יש לשקול את האפשרות לחלופת מעצר, אך ישנם מקרים, כמו המקרה שבפניי, בהם ניתן לקבוע כי אין חלופת מעצר מתאימה, וזאת אף מבלי להזמין תסקיר מטעם שירות המבחן (ראו למשל בש"פ 7038/09 אבו אסעד נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 14.9.2009)). מסקנתי זו מבוססת על העבירות החמורות המיוחסות לעורר, על עברו הפלילי ובעיקר על העובדה שהפר בעבר את תנאי שחרורו וכן נמלט מהשוטר שהגיע למקום האירוע ובכך הוכיח כי לא ניתן לתת בו אמון.

לאור האמור לעיל, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי והערר נדחה.