בש"פ 1277/09 עטא שנאווי נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ר' שפירא ) בתיק מ"ת 9840-01-09 מיום 3.2.2009, לפיה הוחלט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

כנגד העורר הוגש ל בית המשפט המחוזי כתב אישום, המייחס לו עבירה של שוד מזוין בחבורה, לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

לפי המתואר בכתב האישום, ביום 8.1.2009 בשעה 05:20 לערך, עצרו העורר ושלושה אחרים מונית הנהוגה בידי המתלונן ברחוב יפו בחיפה, וביקשו להגיע לכפר מכר. במהלך הנסיעה מסרו הארבעה למתלונן שטר של 100 ש"ח ותיאמו ביניהם כי ישדדו יחדיו את המתלונן. בהגיעם לכפר, ירד אחד מהארבעה, חאמד ראפת (להלן: ראפת ), מהמונית ועזב את המקום. בשלב זה התחלפו שלושת האחרים במקום מושבם במונית, כאשר העורר עבר ממקום מושבו ליד הנהג למושב האחורי. סמוך לאחר מכן, אחד האחרים הצמיד סכין לגרונו של המתלונן וחנק אותו בזמן שהעורר וחברו איימו עליו כי יהרגו אותו אם לא ימסור להם את כל כספו. לאחר שנטלו מהמתלונן סכום של 240 ש"ח ומכשיר הטלפון הסלולארי שלו, נמלטו השלושה מהמקום.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה לבית משפט המחוזי בחיפה בקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו (מ"ת 9848-01-09). ביום 3.2.2009 קיבל בית המשפט

המחוזי (כבוד השופט ר' שפירא ) את הבקשה. בית המשפט המחוזי מצא כי קיימות כנגד העורר ראיות לכאורה, אף כי חלקו בשוד קטן משל אחד האחרים, וזאת כי השלושה שיתפו פעולה ותכננו יחדיו את שדידת נהג המונית. עוד מצא בית המשפט כי קיימת נגד העורר עילת מעצר וישנה מסוכנות הנשקפת ממנו לציבור, לאור המעשים המיוחסים לו. כמו כן, לא ראה בית המשפט המחוזי מקום לעריכת תסקיר שירות המבחן לעורר, שכן לא ניתן לאיין מסוכנות זו על ידי חלופת מעצר. לפיכך הורה בית המשפט

המחוזי על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. במסגרת החלטתו הוסיף בית המשפט

המחוזי כי ראוי שהמשיבה תזמן את המתלונן לעדות בתיק העיקרי בהקדם האפשרי, בכדי לעמוד על חלקם של הנאשמים השונים בביצוע השוד.

מכאן הערר שבפניי.

לטענת העורר, שגה בית המשפט המחוזי עת קבע כי כנגד העורר קיימות ראיות לכאורה, מכוח היותו שותף לביצוע השוד. לטענתו, לא היה לו כל חלק בשוד מתכנונו וכלה בביצועו. עיקר טענתו מתבססת על הודעתו של המתלונן מיום 12.1.2009 בה הצהיר כי העורר עמד בעת ביצוע השוד מחוץ למונית, וכי לא נגע בו או דיבר עמו במהלך השוד. לדעת העורר, לא די בנוכחותו במקום כדי לבסס קיומן של ראיות לכאורה נגדו. כמו כן טען העורר כי אין לייחס משקל ראייתי לכך שבהודעתו הראשונה ניסה לטעון כי כלל לא נכח באירוע עצמו, טענה שעומדת בסתירה להודעתו השניה; זאת משום שהודעתו השקרית נבעה מפחד שחש מצד הנאשמים האחרים בפרשה. לבסוף טען כי שגה בית המשפט קמא משלא בחן את האפשרות לשחררו לחלופת מעצר הכוללת פיקוח ואיזוק אלקטרוני, לאור היותו אדם נורמטיבי המתפרנס בקביעות, וללא הרשעות קודמות.

מנגד טוענת באת כוח המשיבה, כי מהודעות הנאשמים וראפת עולה שדבר ביצוע השוד תוכנן על ידי העורר וחבריו יחדיו. אין תימא שהעורר עצמו לא הפעיל אלימות כלפי המתלונן, שכן התמונה העולה מהראיות השונות, כולל הודעות חבריו, היא כי לקח חלק פעיל בתכנון וביצוע השוד. עוד טוענת היא כי המעשים המיוחסים לעורר ונסיבות ביצוען, מעידים על מסוכנות גבוהה הנשקפת מצדו, ועל כן אין מקום לשחררו חלופת מעצר.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, ולאחר שעיינתי בהודעת הערר, בהחלטת בית המשפט המחוזי ובתיק החקירה, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערר להדחות.

העורר טוען שעל פי הודעתו של המתלונן מיום 12.1.2009 אין לומר כי קיימות נגדו ראיות לכאורה לביצוע המעשים המיוחסים לו. אין בידי לקבל טענה זו. כידוע, בית המשפט

הבוחן את קיומן של ראיות לכאורה לשם גיבושה של עילת מעצר, אינו נדרש, אלא לבחון האם די בראיות אשר הובאו בפניו, באם תוכחנה במהלך המשפט, כדי להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר (ראו בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 148 (1996)).

בית המשפט אינו נדרש, בשלב זה, לבחינת מהימנותן של האמרות המובאות בפניו, או לבחינת משקלן האפשרי של הראיות שבפניו ואת דיותן לביסוס ההרשעה (ראו בש"פ 1572/05 זוארץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.4.2005) ). לפני בית המשפט

המחוזי עמדו הודעותיו של המתלונן כולל ההודעה האמורה, הודעותיהם של הנאשמים הנוספים, הודעתו של ראפת, וראיות נוספות. חלק מהודעות אלו מצביעות על העורר כיוזם השוד, או למצער על לקיחת חלק בתכנונו. זאת ועוד, אמנם בהודעתו של המתלונן מיום 12.1.2009 צוין כי העורר לא פגע בו באופן אישי, אך בהמשך אמר המתלונן את הדברים הבאים בהתייחסו לעורר:

"הוא לא ניסה למנוע מהם ולא עזר לי בכלל. אני בטוח שהוא ידע לפני שהם הולכים לשדוד אותי".

על כן, גרסתו של העורר עומדת אל מול ראיות אחרות הקיימות בתיק החקירה, ובחינת מהימנותן של העדויות השונות היא ענין לבחינת בית המשפט אשר לפניו יתנהל המשפט. ודוק, עצם העובדה כי העורר לא פגע פיזית בנהג המונית אין משמעה כי נוכחותו בזמן האירוע הי

תה מקרית ותמימה, ולא ניתן יהיה להרשיעו בביצוע שוד בבוא העת (לענין זה ראו ע"פ 4776/08 חטיב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.1.2009)). בנסיבות אלו, כאשר קיימות ראיות המצביעות על חלקו של העורר בשוד, אשר אם יוכחו ניתן יהיה לבסס עליהן את אשמתו מעל לספק סביר, מקובלת עליי מסקנות של בית המשפט

המחוזי כי קיימות נגדו ראיות לכאורה.

אשר לחלופת המעצר, כפי שמורה סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996, לא יורה בית המשפט על מעצרו של אדם מאחורי סורג ובריח אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור לחלופת מעצר שפגיעתה בחירותו של הנאשם פחותה. במקרה שלפניי, בית המשפט המחוזי בחן את האפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר אך הגיע למסקנה שאין בחלופה כזו בכדי להפיג את המסוכנות הנשקפת מצדו. יש במעשים המיוחסים לעורר ולחבריו בכדי להעיד על מסוכנות גבוהה הנשקפת לציבור מצד העורר וחבריו, אשר כוללים תכנון מראש של פשע תוך שימוש באלימות ונשק קר. על כן, בנסיבות המקרה שבפניי, לא סברתי כי שגה בית המשפט קמא בכך שהורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו, אף ללא עריכת תסקיר בעניינו של העורר.

אשר על כן, הערר נדחה.