בש"פ 4437/10 אילן דניאל נ. מדינת ישראל

בפניי ערר כנגד החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ח' כוחן ) בתיק עמ"ת 30372-05-10 מיום 6.6.2010 בה נדחה עררו של העורר כנגד החלטתו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כבוד השופט ע' דרויאן ) מיום 1.5.2010, לפיה הוחלט לעצרו עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

כנגד העורר הוגש לבית משפט השלום בראשון לציון כתב אישום, המייחס לו עבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); עבירה של ניסיון פציעה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 334, 335(א)(1) ו-25 לחוק העונשין; ועבירה של החזקת סכין למטרה לא כשרה, לפי סעיף 186 לחוק העונשין.

לפי המתואר בכתב האישום, ביום 6.4.2010, בסביבות השעה 5:00, הגיע העורר למועדון בתל אביב. לאחר שסורבה כניסתו למועדון, איים העורר בפגיעה שלא כדין במאבטחי המועדון וניסה לדקור את אחד מהם בסכין ששלף מבגדיו.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו בקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו (מ"ת 13691-04-10).

ביום 29.4.2010 קבע בית משפט השלום כי הראיות לכאורה כנגד העורר מציבות תשתית מוצקה שדי בה לצורך מעצרו. כן קבע בית המשפט כי עילת המסוכנות קיימת בעניינו של העורר במלוא עוזה, וקשה להעלות על הדעת כל חלופה שיהיה בה כדי לאיינה, אולם חרף זאת הורה על עריכת תסקיר בעניינו של העורר. הגם שהמלצת שירות המבחן הייתה כי ניתן לשחרר את העורר לחלופת מעצר בקהילה טיפולית סגורה, קבע בית המשפט ביום 17.5.2010 כי אין בהמלצה זו כדי להצדיק את שחרורו לחלופה האמורה, והורה על מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

על החלטתו של בית משפט השלום הגיש העורר ערר לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (עמ"ת 30372-05-10). ביום 6.6.2010 דחה בית המשפט המחוזי את הערר, בקבעו כי בית משפט השלום לא שגה בקובעו כי בתיק ראיות לכאורה וכי מסוכנותו של העורר נלמדת הן מעברו והן מהאירוע הנוכחי, ואין מקום לשחררו לחלופה המוצעת.

מכאן הערר שבפניי.

לטענת העורר, שגו הערכאות הקודמות בקבען שקיימות כנגדו ראיות לכאורה בדבר המיוחס לו, ולחלופין כי אין בעוצמתן של ראיות אלו כדי להצדיק את מעצרו מאחורי סורג ובריח. כן טוען העורר כי שגו בתי המשפט עת התעלמו מהמלצת שירות המבחן לשחררו לחלופת מעצר.

מנגד, סומכת המשיבה את ידיה על החלטות הערכאות הקודמות. לדידה, יש בראיות לכאורה המצויות בתיק כדי להצדיק את מעצרו של העורר ואין בהן כל פגם. כן טוענת המשיבה כי אין בחלופה המוצעת כדי לאיין את מסוכנותו הברורה של העורר לשלום הציבור.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ולאחר שעיינתי בהודעת הערר, בהחלטות הערכאות שקדמו לי ובחומר החקירה שהוגש לעיוני, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערר להדחות.

כידוע, לשם מעצרו של אדם לפי חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), על בית המשפט להשתכנע בדבר קיומם של שניים – עילת מעצר על פי אחת העילות המנויות בסעיף 21(א) לחוק המעצרים וקיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה, לפי סעיף 21(ב) לחוק המעצרים. גם לאחר שהשתכנע בית המשפט כי ניתן להורות על מעצר, לא יעשה כן באם ניתן להשיג את תכלית המעצר – דהיינו את איונה של עילת המעצר, באמצעים שפגיעתם פחותה ממעצר מאחורי סורג ובריח.

בכל הנוגע לקיומן של ראיות לכאורה על בית המשפט לברר האם די בראיות אשר הובאו בפניו, באם תוכחנה במהלך המשפט, כדי להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר (ראו למשל, בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ (2) 133 (1996); בש"פ 1572/05 זוארץ

נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.4.2005) (להלן: עניין זוארץ )). בית המשפט, אינו נדרש בשלב זה, לבחינת מהימנותן של האמרות המובאות בפניו או לבחינת משקלן האפשרי של הראיות שבפניו ואת דיותן לביסוס ההרשעה (ראו עניין זוארץ הנ"ל; בש"פ 4811/97 משה נ' מדינת ישראל , פ"ד נא (3) 817 (1997)). בענייננו, בלב הראיות כנגד העורר מצויות עדויותיהם של שני המאבטחים, המחוזקות בעדותו של מאבטח שלישי ממועדון סמוך, לפיהן היה חמוש בסכין. עדויות אלו משתלבות בעדויותיהן של שתיים מעובדות המועדון בדבר האירועים שקדמו על פי הנטען לתקיפת המאבטח ובסרט מצלמות האבטחה במקום. חרף טענות העורר בדבר סתירות כאלו ואחרות בין שלל הראיות, הרי שמדובר באי התאמות שוליות בלבד, אשר אינן יורדות לשורש העניין. לאור האמור, איני מוצא כל טעם להתערב בהחלטה לפיה קיימות כנגד העורר ראיות לכאורה לשם מעצרו.

מן המיוחס לעורר בתיק הנוכחי, ומעברו הפלילי, הכולל עבירות דומות, עולה בבירור מסוכנותו הרבה לשלום הציבור. הגם ששירות המבחן המליץ בסופו של יום על אפשרות שחרור העורר לחלופת מעצר בקהילה טיפולית, הרי שיש לזכור כי תסקיר שירות המבחן הינו בגדר המלצה בלבד, אשר מטרתה לסייע לשופט לבחון את החלופה המוצעת (רע"פ 843/07 אבו גאנם נ' מדינת ישראל (לא

פורסם, 25.2.2007); בש"פ 7559/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.9.2008)). כפי שציין בית משפט השלום, ליבו של התסקיר שנערך אודות העורר אינו חיובי כלל וכלל, ומלמד על כך שלא נעזר באופן מלא וממושך בשרות המבחן. המלצת השירות באה רק על רקע גילו של העורר ועל רצונו המילולי לערוך שינוי בחייו, אולם באלו אין כדי להצדיק את נטילת הסיכון הרב שבשחרורו של העורר ממעצר מאחורי סורג ובריח.

אשר על כן, הערר נדחה.