בש"פ 794/06 עבאס עוואודה נ. מדינת ישראל

בפני ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופטת נ' מוניץ), בתיק ב"ש 3174/05 מיום 5.12.2005, לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

כנגד העורר הוגש לבית-המשפט המחוזי בנצרת כתב אישום, המייחס לו עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); החזקה ונשיאת נשק, לפי סעיף 144(א) ו-(ב) לחוק העונשין וכן ירי באזור מגורים, לפי סעיף 340א לחוק העונשין.

לפי הנטען בכתב האישום, בתאריך 10.11.05, סמוך לשעה 21:00, פרצה מחלוקת בין העורר שנהג ברכבו לבין נהג אחר בשם מוחמד אמארה, שהינו המתלונן (להלן: המתלונן). זמן קצר לאחר מחלוקת זו, בשעה 21:20, בעת שהמתלונן ישב ברכבו ושוחח עם אנשים נוספים שעמדו לידו, הגיח העורר ברכב אחר נהוג על-ידי אחיו כרים עוואודה, וירה מתוך הטנדר חמש יריות באקדח שלא היה לו רישיון להחזיקו, לעבר המתלונן ורכבו. אחד מהקליעים פגע בדופן רכבו של המתלונן. לאחר הירי עזבו העורר ואחיו את המקום במהירות ברכב.

בד-בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית-המשפט המחוזי בנצרת, בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

בהחלטתו מיום 5.12.2005 קיבל בית-המשפט המחוזי את הבקשה, בקובעו, כי קיימות בעניינו של העורר ראיות לכאורה להוכחת אשמתו בעבירות המיוחסות לו וכי חומרת עבירות אלו וכן הוראות החוק בסעיף 21 (א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי [סמכויות אכיפה-מעצרים], תשנ"ו-1996 מקימות חזקת מסוכנות, בשל היותן עבירות שבוצעו באלימות חמורה, תוך שימוש בנשק חם –חזקה אשר לא נסתרה ועל כן מהווה עילת מעצר. כן קבע בית-המשפט, כי למרות גילו הצעיר ועברו הפלילי הנקי של העורר, הרי שבמעשיו ובעצם תגובתו בירי בנשק חם לאחר סכסוך של מה בכך, אין חלופת מעצר מתאימה אשר תאיין את מסוכנותו ואת החשש לביטחון הציבור מפניו. בנוסף העלה בית-המשפט חשש לשיבוש הליכי משפט על-ידי העורר או משפחתו הקרובה, המבוסס על התנהגותם בעבר.

מכאן הערר שבפני.

לטענת בא-כוח העורר, שגה בית המשפט המחוזי משקבע, כי קיימות בעניינו ראיות לכאורה בדבר ביצוע העבירה. לטענתו, דברי המתלונן והעדים הנוספים, בני משפחת המתלונן, הינם חלשים וקיים חשש שהינם מתואמים ומבוססים על עוינות ויריבות בין המשפחות שבכפר העורר והמתלונן. בנוסף, לטענתו לא היו כל תימוכין לדברים אלו בדמותן של ראיות חפציות אובייקטיביות, דבר הנובע, בין השאר, גם ממחדלי חקירה חמורים של המשטרה. כמו-כן, טוען בא-כוח העורר, כי שגה בית המשפט המחוזי בכך, שלא התחשב בעברו הנקי של העורר ובכך שלא נגרמה תוצאה מזיקה במקרה האמור ובסולחה אשר נערכה בין המשפחות בעניין זה. לבסוף טוען בא-כוח העורר, כי לא ניתנה לו הזדמנות להגשת הצעת חלופת מעצר מתאימה.

מנגד, סומך בא-כוח המשיבה את ידיו על החלטת בית-המשפט המחוזי ומבקש לדחות את הערר. לטענתו, הודעות העדים כשלעצמן מהוות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר. בנוסף, טוען בא-כוח המשיבה, כי מסוכנותו של העורר מובנת מתוך מעשיו והסולחה שנערכה אינה מפחיתה מהסיכון לציבור הנובע ממנו. לחיזוק טענתו הביא העורר, בין השאר, את חוות דעת שירות המבחן, בתסקיר שהוכן בעניינו של העורר.

לאחר עיון בהודעת הערר ובהחלטת בית המשפט המחוזי, ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערר להידחות.

כנגד העורר קיימות ראיות לכאורה בדמות מספר הודעות של המתלוננים ועדים נוספים. לעניין זה טוען העורר, כי הודעות המתלוננים כשלעצמן, ללא ראיות חפציות-אובייקטיביות אינן מהוות ראיות לכאורה. שורש טענה זו נעוץ בתקיפת עצם מהימנותן ודיותן של הראיות בכדי להביא להרשעה.

אין ביכולתי לקבל טענה זו. כידוע, בית-המשפט הבוחן את קיומן של ראיות לכאורה לשם גיבושה של עילת מעצר, אינו נדרש, אלא לבחון האם די בראיות אשר הובאו בפניו, באם תוכחנה במהלך המשפט, כדי להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר (ראו בש"פ 8087/95 שלמה זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 148). בית-המשפט אינו נדרש, בשלב זה, לבחינת מהימנותן של האמרות המובאות בפניו, או לבחינת משקלן האפשרי של הראיות שבפניו ואת דיותן לביסוס ההרשעה (ראו בש"פ 1572/05 אילן זוארץ נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); בש"פ 4811/97 משה נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(3) 817). כך גם יפה לעניינו קביעתו של חברי השופט מ' חשין (כתוארו אז) בבש"פ 2182/95 מדינת ישראל נ' מהאג'נה , פ"ד מט(2) 227, 229, כי:

"השאלה אינה אלא שאלה של מהימנות, וכידוע אין בית-משפט נותן דעתו בשלב זה של ההליכים – שלב של מעצר שלאחר הגשת כתב-אישום – לנושא מהימנותם של עדים (אלא אם כן הפגם במהימנות עולה מיניה וביה מתוך עיון בחומר הראיות)".

לאור האמור, יש לקבוע, כי די בשלב זה בהודעותיהם של המתלונן והעדים האחרים בכדי לשמש ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לעורר. מקובלת עלי קביעתו של בית-המשפט המחוזי, לפיה בשל העבירות המיוחסות לעורר קמה כנגדו עילת מעצר מכוח סעיף 21(א)(ג)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה –מעצרים), תשנ"ו-1996.

מקובלת עלי גם קביעתו של בית המשפט המחוזי בנוגע להעדר קיומה של חלופת מעצר בעניינו של העורר, שכן, בחירתו של העורר להגיב באלימות קשה ביותר ולא-פרופורציונלית בשל סכסוך פעוט, כמתן זכות קדימה בכביש, מעידה על מסוכנות גבוהה הנשקפת ממנו, אשר אין בחלופת מעצר כלשהי כדי לאיינה. גם במעשיו של אביו של העורר אשר נמנע מהסגרת בנו, אחיו של העורר, יש בהם כדי להעלות חשש אמיתי לשיבוש הליכי משפט, במידה והעורר ישוחרר לחלופת מעצר.

סוף דבר, החלטתו של בית המשפט המחוזי מנומקת ומבוססת היטב ולא מצאתי מקום להתערב בה.

הערר נדחה.