בש"פ 6362/06 עזאלדין תפאל נ. מדינת ישראל

א.ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 6.7.06 (השופט ח'טיב) בתיק ב"ש 2169/06, לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים בתיק ת"פ (נצרת) 1077/06.

ב.נגד העורר ושני אחרים הוגש כתב אישום בבית המשפט המחוזי נצרת, בו הואשם העורר בסחר בסם מסוכן, החזקת סם שלא לשימוש עצמי, קשר לביצוע פשע והסתייעות ברכב לביצוע פשע, עבירות לפי חוק העונשין, תשל"ז - 1977, ופקודת התעבורה. כנטען בכתב האישום, ביום 28.3.06 יצרה סוכנת משטרתית סמויה קשר טלפוני עם העורר, וסיכמה איתו על רכישת 50 גרם סם מסוג הירואין. בהמשך, ובעקבות מספר שיחות נוספות, תואם מפגש לביצוע העסקה. במקום המפגש, לאחר מספר עיכובים, פגשה הסוכנת את שני האחרים שהעבירו לידיה את הסם. עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצר עד תום ההליכים, בה צוין כי קיימות "ראיות טובות לכאורה להוכחת אשמת המשיבים". עוד נטען כי "למשיב 1 (העורר - א"ר) 10 הרשעות קודמות, ריצה מאסרים בעבר. נדון בעבירות סמים, אלימות. תלוי ועומד נגדו מאסר מותנה בר הפעלה".

ג.ביום 6.7.06, לאחר שניתח את הראיות הקיימות בתיק, קיבל בית המשפט המחוזי את הבקשה לגבי העורר ולגבי אחד הנאשמים האחרים, ואילו נאשם שלישי שוחרר בערבות ללא תנאים מגבילים. באשר לעורר דנא אמנם קיבל בית המשפט את עמדת בא כוחו לפיה "הראיה היחידה למעשה היא עדות הסוכנת", אשר זיהתה את העורר כמי שדיבר עמה בטלפון. ברם, בית המשפט קיבל את עמדת המשיבה כי היכרות קודמת, גם אם קצרה, בין הסוכנת והעורר איפשרה לה לזהות את קולו. כן נקבע כי אין זה סביר שאדם אחר ניהל את השיחה עם הסוכנת, תוך שהוא מזדהה כעורר - ואין ספק כי המשוחח הזדהה בכינויו של העורר, "עיזו" (שמו הפרטי עזאלדין). חיזוק לעדות הסוכנת מצא בית המשפט בעובדה שהסוכנת זיהתה את העורר במסדר זיהוי תמונות. בית המשפט התייחס לכך "שהשאלות שהעלה ב"כ המשיבים לעניין חיזוק גירסתה של הסוכנת במיוחד בכל הקשור למשיב 1 (העורר - א"ר), אמנם יכולות לפגוע בצורה זו או אחרת בעדות הסוכנת לכשזו תישמע... אולם לא מצאתי בכל אלה כדי לכרסם בצורה משמעותית בראיות התביעה עד כדי קביעה שאין הצדקה למעצרו".

ד.בערר התייחס בא כוח העורר לסוגיית אמינות הסוכנת, ולעובדה כי אין חולק כי במכשיר הטלפון עשו שימוש גם אחרים, שאף הם דיברו עם הסוכנת לגבי עסקת הסמים. עוד הצביע בא כוח העורר על כך שלא נתפס אצל העורר אף לא אחד משני מכשירי הטלפון הניידים מהם נעשו השיחות, ושטענתו לפיה אין לו מכשיר טלפון נייד לא נסתרה. בדיון טען עו"ד זילברמן, בא כוחו המלומד של העורר, כי עוצמת הראיות, על פי הקיים בתיק, אינה רבה, שכן אין די בזיהוי הקול, אשר לא נבדק באופן יסודי, וזיהוי התמונות אינו מועלה ואינו מוריד, ועל כן מופחתת התשתית הראייתית. בא כוח המדינה תמך במסקנות בית המשפט המחוזי, והוסיף כי נעשה מאמץ תיעודי לגבי העיסקה שעשתה הסוכנת כדי לבסס את הראיות, גם אם לא בכל קשר וקטע מצליח מאמץ כזה.

ה.לפני שאדרש לסוגיית קיומן של הראיות לכאורה, אציין כי בא כוח העורר טען בבית המשפט קמא, ושוב בערר (אף כי לא חזר על כך בדיון בעל פה), להיעדר סמכות מקומית, שכן עסקת הסמים התבצעה כולה בתחום שיפוטו של בית המשפט המחוזי בחיפה. בית המשפט קמא קיבל את עמדת המשיבה לפיה העובדה ששיחת הטלפון הראשונית בין הסוכנת לעורר נעשתה מתחום שיפוטו של בית המשפט המחוזי בנצרת, מקנה לו סמכות עניינית. לא מצאתי מקום להתערב בקביעה זו. סעיף 6(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982 קובע "דנים נאשם בבית המשפט אשר באזור שיפוטו נעברה העבירה, כולה או מקצתה , או נמצא מקום מגוריו של הנאשם" (ההדגשה הוספה - א"ר). במקרה שלפנינו נעשתה שיחת הטלפון, שהיא עיקר מעורבותו של העורר בפרשה, מתחום שיפוטו של בית המשפט המחוזי בנצרת (השוו (ב"ש (נצרת) 3455/02 איסקוב נ' מדינת ישראל , פד"מ סב(1) 709).

ו.לאחר עיון בתיק החקירה לא מצאתי מקום להתערב בקביעת בית המשפט קמא ביחס לקיומן של ראיות לכאורה. אכן, דומה כי הראיות נגד העורר יסודן, רובן ככולן, בעדות הסוכנת, אליה יש להתייחס, בנסיבות, בזהירות הראויה (ראו ע"פ 2014/94 מוני בן נג'יב סאלח נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 624, 628-627; בש"פ 1207/99 בורהאן (רוני) זועבי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 2352/93 ג'רבי (חני) מבורך נ' מדינת ישראל (לא פורסם)); אך אין חולק כי הסוכנת דיברה מספר פעמים (כך בפרוטרוט בהודעתה מיום 30.3.06, הנתמכת בתמלולי השיחות), עם אחד "עיזו" או "איזו", שהוא הוא כינויו של העורר. דומה גם כי אין חולק על היכרות קודמת בינה לבין העורר, ואיני רואה מקום להתערבות במסקנות בית המשפט קמא לעניין זה, כמו גם בהערתו כי התיזה שלפיה הציג עצמו אדם אחר כעיזו מעברו השני של קו הטלפון היא אפשרות רחוקה. כידוע בשלב זה של ההליך "המבחן הינו אם בחומר החקירה שבידי התביעה מצוי פוטנציאל ראייתי אשר בסיום המשפט יהא בכוחו להוכיח את אשמת הנאשם כנדרש במשפט פלילי" (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 151 - הנשיא ברק). בשלב זה, ככלל, אין בית המשפט בוחן את סוגיית המהימנות ואיננו יכול להעריך את המשקל שיינתן לגירסת הסוכנת (בש"פ 2182/95 מדינת ישראל נ' עבד בן תיסיר מהאג'נה , פ"ד מט(2) 227; בש"פ 794/06 עבאס עוואודה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). בהתאם לאלה, לא מצאתי מקום לשנות מהחלטת בית המשפט קמא. אציין כי הערר התייחס רק לסוגיית קיומן של ראיות לכאורה. דומה כי לעת הזאת, משאושר קיומן, ובהתחשב באופי העבירות ובעברו הפלילי העשיר של העורר, הכולל עשר הרשעות, חלק ניכר מהן בתחום הסמים, וכן מאסרים בפועל ומאסר מותנה תלוי ועומד, אין מקום להידרש לחלופת מעצר.

ז.לא אוכל איפוא להיעתר לערר.