בש"פ 9297/06 מדינת ישראל נ. שמעון זעפרנה

בפני ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט י' צלקובניק) בתיק ב"ש 21685/06 מיום 9.11.2006, לפיה שוחרר המשיב לחלופת מעצר.

כנגד המשיב הוגש לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע כתב אישום, המייחס לו עבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); שתי עבירות של הדחה בחקירה, לפי סעיף 245(ב) לחוק העונשין; עבירה של ניסיון לאינוס בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין בצירוף סעיפים 345(ב)(3) ו-25 לחוק העונשין; ועבירה של מעשה מגונה, לפי סעיף 348(ב) לחוק העונשין בצירוף סעיפים 345(א)(1) ו-345(ב)(3) לחוק העונשין.

לפי הנטען בכתב האישום, המשיב נפגש ביום 12.9.2006, יחד עם בן דודו, עם חברתו לשעבר (להלן: המתלוננת), בניסיון לשכנעה לחזור בה מתלונה שהגישה כנגדו. במהלך הפגישה, הסיעו המשיב ובן דודו את המתלוננת לפרדס, שם ניסה המשיב להפשיטה, תקף אותה יחד עם בן דודו וניסה לאנסה. המתלוננת נמלטה מהשניים בסיועו של עובר אורח שנקלע למקום, אשר נשא באקדח מתוקף תפקידו כעובד מכס (להלן: עובד המכס).

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, בקשה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. ביום 9.11.2006 החליט בית המשפט המחוזי (כבוד השופט י' צלקובניק), לאחר שהוגשו בעניינו של המשיב שני תסקירים של שירות המבחן, לשחררו למעצר בית בביתה של סבתו בהרצליה, תחת פיקוחם וערבותם של דודתו וחבר המשפחה ותוך התקנת איזוק אלקטרוני עליו.

מכאן הערר שבפני.

לטענת העוררת, שגה בית-המשפט המחוזי משקבע, כי ניתן בנסיבות העניין להסתפק בחלופת מעצר כלשהי. לטענת העוררת, חומר הראיות מלמד על נחישותו של המשיב לפגוע במתלוננת, יחסו האובססיבי והרכושני כלפיה וחוסר שליטתו ביצריו, כאשר כל אלו מלמדים על מסוכנותו הרבה של המשיב כלפי המתלוננת.

מנגד, טוען המשיב, כי אין בחומר הראיות כדי להקים עילת מעצר כנגדו. לחלופין, טוען המשיב, כי יש בחלופת המעצר שנקבעה על-ידי בית-המשפט המחוזי כדי לאיין את המסוכנות הנטענת על-ידי העוררת.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ולאחר שעיינתי בחומר החקירה שהוצג לעיוני, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערר להתקבל.

כנגד העורר קיימות ראיות לכאורה חזקות ביותר, בדמות אמרותיה של המתלוננת כנגדו, המחוזקות בצורה משמעותית על-ידי אמרותיו של עובד המכס, אשר שמע את המתלוננת זועקת לעזרה והבחין בה נסה מהמשיב ומבן דודו. גרסתה זו מחוזקת גם על-ידי הממצאים הפיזיים שנמצאו בזירת האירוע. לעניין זה טוען העורר, כי אין לקבל את גרסתה של המתלוננת לאירועים, בהיותה בלתי מהימנה.

אין ביכולתי לקבל טענה זו. כידוע, בית-המשפט הבוחן את קיומן של ראיות לכאורה לשם גיבושה של עילת מעצר, אינו נדרש, אלא לבחון האם די בראיות אשר הובאו בפניו, באם תוכחנה במהלך המשפט, כדי להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר (ראו בש"פ 8087/95 שלמה זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 148). בית-המשפט אינו נדרש, בשלב זה, לבחינת מהימנותן של האמרות המובאות בפניו, או לבחינת משקלן האפשרי של הראיות שבפניו ואת דיותן לביסוס ההרשעה (ראו בש"פ 1572/05 אילן זוארץ נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); בש"פ 4811/97 משה נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(3) 817). כך גם יפה לעניינו קביעתו של חברי השופט מ' חשין (כתוארו אז) בבש"פ 2182/95 מדינת ישראל נ' מהאג'נה , פ"ד מט(2) 227, 229, כי:

"השאלה אינה אלא שאלה של מהימנות, וכידוע אין בית-משפט נותן דעתו בשלב זה של ההליכים – שלב של מעצר שלאחר הגשת כתב-אישום – לנושא מהימנותם של עדים (אלא אם כן הפגם במהימנות עולה מיניה וביה מתוך עיון בחומר הראיות)".

בנסיבות שתוארו לעיל, יש די בראיות לכאורה שהובאו בפני בעניינו של המשיב, כדי להקים עילת מעצר כנגדו.

בכל הנוגע לשחרורו של המשיב לחלופת מעצר, איני יכול לקבל את החלטתו של בית-המשפט המחוזי. למשיב מיוחסות בכתב האישום עבירות חמורות ביותר, המלמדות על מסוכנותו הרבה כלפי המתלוננת. מסוכנות זו נלמדת גם מהיסטורית הקשר בינו לבינה, ומתוארת גם בחוות-דעתו הראשונה של שירות המבחן. בנסיבות אלו, מתקיים חשש ממשי להישנות מעשיו של המשיב כלפי המתלוננת. על כן, חרף המרחק הגיאוגרפי והתנאים המגבילים שנקבעו בחלופה, הרי שאין די בה כדי לאיין את המסוכנות הנובעת מהמשיב.

יתרה מכן, אל מסוכנות זו מצטרף החשש שמא ישוב המשיב וינצל את שחרורו כדי לנסות ולהניא את המתלוננת מפני המשך שיתוף הפעולה בהליכים כנגדו, כפי שנטען שניסה כבר בעבר. גם כאן, לא השתכנעתי כי די בתנאי החלופה כדי למנוע מהמשיב הישנותם של ניסיונות אלו.

אשר על כן, הערר מתקבל. החלטתו של בית-המשפט המחוזי מתבטלת. המשיב יישאר במעצר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.