בש"פ 7758/08 ויסאם עבד אלכרים נ. מדינת ישראל

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד סגן הנשיא י' כהן ) בב"ש 912/08 מיום 7.7.2008, בגדרה הורה על פסילת רשיון הנהיגה של העורר עד תום ההליכים הפליליים נגדו.

נגד העורר הוגש לבית המשפט המחוזי בנצרת כתב אישום (תיק פ' 61/08) בגין עבירה של הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); עבירה של מעשה פזיזות תוך נהיגת רכב, לפי סעיף 338(1) לחוק העונשין; עבירה של נהיגה בשכרות, לפי סעיפים 62(3) ו-64ב' לפקודת התעבורה (נוסח חדש), התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה ); עבירה של נהיגה במצב המונע שליטה ברכב ומסכן עוברי דרך, לפי תקנה 26(1) ו-(4) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה ) וסעיף 68 לפקודת התעבורה; עבירה של גרימת חבלה לאדם ולרכוש ברשלנות, לפי סעיפים 62(2) ו- 38(2)(3) לפקודת התעבורה; ועבירה של סטייה מנתיב הנסיעה, לפי תקנה 40(א) לתקנות התעבורה וסעיף 68 לפקודת התעבורה.

אלו הן העובדות כפי שעולות הן מכתב האישום. ביום 9.2.2008 סמוך לשעה 03:30 נהג העורר ברכב פרטי בכביש מספר 79 לכיוון נצרת. יחד עימו נסע במושב הקדמי עזמי גרייב (להלן: המנוח ). העורר נהג ברכב, כשהוא שיכור ורמת האלכוהול בדמו עלתה על המותר בחוק ובמצב אשר מנע ממנו את השליטה ברכבו וגרם לסיכון עוברי אורך. העורר נהג בקלות דעת ובפזיזות ובקילומטר 22.2 של הכביש הוא סטה ימינה, עבר את השוליים הימניים וירד לתעלה שמעבר לשוליים עד שהתנגש בעץ שהיה בתוך התעלה. כתוצאה מן התאונה נהרג המנוח במקום, הנאשם נפגע קל וכמו כן ניזוק הרכב. במועד התאונה מזג האוויר היה נאה, הראות טובה והכביש תקין ויבש. על פי הנטען לגם העורר בירה טרם נהיגתו ואף במהלכה.

בד בבד, הגישה המשיבה בקשה לפסול את העורר מלהחזיק רשיון נהיגה עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

ביום 7.7.2008 הורה בית המשפט המחוזי (כבוד סגן הנשיא י' כהן ) בהחלטה מפורטת ומנומקת על פסילת העורר מלהחזיק רשיון נהיגה עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בהחלטה נסמך בית המשפט על הודאתו של העורר, עדויות עדים אחרים, חוות דעת בוחן התנועה וחוות דעת נוספות שהוגשו וסימנים וממצאים בזירת העבירה. בית המשפט קבע כי מארג הראיות הכולל הינו כזה המבסס ראיות לכאורה שיש בהן פוטנציאל להרשעת העורר בעבירות המיוחסות לו. בעניין מצבו של העורר בעת התאונה הוצגו הודעות שונות שמסר במשטרה, בהן הודה במספר הזדמנויות כי שתה שניים או שלושה בקבוקי בירה טרם הנהיגה ואף בפני בית המשפט הודה כי שתה שני בקבוקי בירה בסמוך לתחילת הנהיגה. בנוסף, הוצגו צילומי העורר עצמו בסמוך לאירוע אשר ניכר בהן כי מצבו לא היה בכי טוב, בדיקת הדם שהעלתה כי ריכוז האלכוהול שנמצא בדמו של העורר היה פי 2 מהכמות המותרת, צילומי הרכב בהם רואים בקבוק בירה צמוד למושב הנהג, טופס בדיקת מאפיינים ודו"חות השוטרים. בית המשפט אף ציין כי העורר, על פי הודעותיו, היה ער כמעט יממה תמימה טרם מועד התאונה והיה עייף מאוד במועד שארעה. העורר אף אמר באחת מהודעותיו במשטרה כי עשה טעות כשנהג עייף ותחת השפעה של אלכוהול.

כמו כן בחן בית המשפט את הראיות שהוצגו באשר לתקינות הכביש והרכב השוללות סיבה אחרת לסטיית הרכב מעבר להתנהגותו העבריינית של העורר.

בית המשפט המחוזי אף דן ודחה את טענות בא כוח המבקש כנגד הראיות הלכאוריות. כך, לעניין פגמים שנפלו לכאורה בנטילת בדיקת הדם לעניין דרך הובלתה וזיהויה והחשש שמה זוהמה היא בעת החיטוי לצורך לקיחת דגימת הדם, משקבע כי אין לכך כל ביסוס בחומר הראיות ונהפוך הוא מצוין כי החיטוי נערך בחומר שאינו מכיל אלכוהול. אף בעניין התרחיש אותו הציג העורר כי סטה עקב רכב אחר שהגיע מולו, קבע בית המשפט כי תרחיש זה אינו נתמך בראיות לאור היעדרן של סימני בלימה כלשהם על הכביש ונתוני התאורה והראות במועד האירוע. נדחו אף בשלב זה טענותיו כי יתכן והמנוח נפטר מגורם אחר כלשהו מאחר ולא הייתה נתיחה של גופתו משנקבע כי כך נקבע במסמכים הרפואיים והעורר לא הביא כל בדל ראיה לסתור זאת. מכל אלו הסיק בית המשפט המחוזי כי קיימות ראיות לכאוריות נגד העורר וכי יש בהן ובחומרת העבירות המיוחסות לו להצדיק את פסילתו מלהחזיק ברשיון נהיגה עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

מכאן הערר שבפניי, אף בגדרו מופנות עיקר טענותיו של בא כוח העורר כנגד קיומן של ראיות לכאורה נגד מרשו. נטען כי בית המשפט המחוזי לא נתן דעתו למספר נקודות המערערות את התשתית הראייתית המצויה נגד העורר. העורר מתמקד בשלוש טענות. הטענה הראשונה היא, כי קיים ספק שהעורר היה שיכור כלל במועד התאונה, טענה זו נתמכת לשיטתו בספקות שקיימים בתקינות בדיקת הדם שנערכה לו היות ולא הובא עורך הבדיקה לעדות וקיימות ספקות לגבי השאלה האם הדם שנבדק היה כלל של העורר או האם הבדיקה לא זוהמה בעת נטילתה. כן נטען כי התנהגות העורר לאחר התאונה, כפי שמשתקפת היא מהודעתו של אחד השוטרים בזירה, אינה משקפת מי שאינו בשליטה מלאה או שיכור.

טענה שנייה מעלה בא כוח העורר לעניין סיבת התאונה, לטענתו העורר העלה טענה של הודאה והדחה, היינו הודה כי סטה מן הכביש אך טען כי הסיבה לכך היא רכב שהגיח ממול בנסיון לעקוף רכב אחר וחסם את נתיבו של העורר באופן שאילץ אותו לסטות כאמור. לשיטתו לא עלה בידי המשיבה לסתור תרחיש זה.

טענה שלישית הועלתה לעניין קביעת סיבת המוות של המנוח. לשיטת בא כוח העורר, משלא היה מצוי בפני בית המשפט המחוזי דו"ח פתולוגי וניתוח לאחר המוות של המנוח, ומשידוע היה כי המנוח שתה משקאות

משכרים טרם מותו לא ניתן היה לשלול את האפשרות כי נפטר כתוצאה משתיית יתר של אלכוהול.

לבסוף טוען העורר גם כי לאור העובדה שרשיונו הוחזר לידיו לאחר הפסילה המינהלית והוא נהג כמעט כחודש טרם הפסילה שקבע בית המשפט המחוזי ללא שהיווה סכנה למשתמשי הדרך, נסתרה מסוכנותו ואין הצדקה לפסול את רשיונו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

לאחר שעיינתי בערר, בהחלטת בית המשפט המחוזי ובחומר החקירה שבידי המשטרה ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, נחה דעתי כי דין הערר להידחות.

כידוע, בבוא בית המשפט לברר האם קיימות ראיות לכאורה לשם מתן החלטה באם לשלול את רשיון הנהיגה של נאשם עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו, נדרש הוא לבחון האם די בראיות אשר הובאו בפניו, באם תוכחנה במהלך המשפט, כדי להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר (ראו למשל, בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ (2) 133 (1996); בש"פ 1572/05 זוארץ

נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.4.2005) (להלן: עניין זוארץ )). בית המשפט, אינו נדרש בשלב זה, לבחינת מהימנותן של האמרות המובאות בפניו או לבחינת משקלן האפשרי של הראיות שבפניו ואת דיותן לביסוס ההרשעה (ראו עניין זוארץ הנ"ל; בש"פ 4811/97 משה נ' מדינת ישראל , פ"ד נא (3) 817 (1997)). לא נראה כי נפל פגם בניתוח אותו ערך בית המשפט המחוזי בעניין זה. עיקר טענותיו של העורר הינן בגדר ספקולציות רחוקות אשר אינן מבוססות בראיות ונראה כי לכל הפחות בשלב זה של בחינת הראיות לכאורה בלבד, אין בהן בכדי לערער את המסכת הראייתית הקיימת נגדו במידה המצדיקה את התערבות בית משפט זה.

בית המשפט המחוזי דן בפרוטוט במערך הראיות לכאורה שהונח לפניו ואף נדרש כאמור לטענותיו של בא כוח העורר המובאות אף לפני. כך, בעניין הטענה כי קיים חשש בעניין כשרותה של בדיקת הדם, זיהויה או החשש שמה הזדהמה, קבע בית המשפט המחוזי כי שרשרת ההמצאה של בדיקת הדם מעוגנת בראיות ובדו"חות ואין ספק ממשי כי מדובר בדמו של העורר. זאת, על אף שלא הועד מי שנטל את בדיקת הדם. כך גם לגבי החשש שבדיקה זו הזדהמה בשל שימוש בחומר חיטוי אלכוהולי משצוין במפורש כי נעשה שימוש בחומר שאינו מכיל חומר אלכוהולי. יתרה מכך, עובדת מצבו של העורר בעת התאונה נתמכת אף בראיות נוספות, הודאותיו השונות, דוח"ות השוטרים וטופס בדיקת המאפיינים, תמונותיו של העורר בסמוך למועד התאונה והמצאות בקבוקי בירה ברכב. בעניין זה לא ראה בית המשפט המחוזי בשלב זה בהבדלים לכאורה בהודעות השוטרים שנכחו בזירת האירוע בכדי לערער מן המסקנה בדבר מצבו של העורר בעת התאונה.

בעניין ההסבר החלופי אותו מציג העורר לסיבת התרחשות התאונה, קבע בית המשפט כי תרחיש זה אינו נתמך בכל בדל של ראיה. כן נקבע, כי נשללו גורמים אחרים שיכלו לגרום לתאונה כדוגמת מצב הכביש, הרכב ותנאי התאורה. כמו כן צוינו היעדרם של סימני בלימה על הכביש, אף שבניגוד לטענת העורר, צילומי הזירה הינם ברורים דיים, ואף הודעותיו של העורר מהן עולה כי הלה נרדם בזמן הנהיגה. מכל אלה הסיק בית המשפט המחוזי כי אין בגרסה החלופית שהציג בא כוח העורר בכדי לערער מן התשתית הראייתית בשלב זה.

אף בעניין סיבת מותו של המנוח נקבע כי אין כל שמץ של ראיה התומכת בספק הלכאורי שהעלה בא כוח העורר. נסיבות התאונה והפגיעות שצוינו כמו גם הדו"חות הרפואיים מעלים את תאונת הדרכים כסיבת המוות. אין ברקעו הרפואי של המנוח או משפחתו סממן לכך שהיה בסיכון למוות מוקדם והטענה כאילו יתכן ונפטר עקב שתיית אלכוהול מופרזת אינה מתיישבת אף עם גרסת העורר לאירועי אותו יום ממנה עולה כי המנוח לא הפריז בשתייה במידה כזו. בנסיבות אלו נקבע כי אין הכרח, לפחות בשלב זה, בביצוע נתיחה שלאחר המוות על מנת להסיק את המסקנה כי העורר נפטר עקב תאונת הדרכים.

כאמור, לאחר שבחנתי את הדברים, לא מצאתי כי נפל פגם כל שהוא בניתוח אותו ערך בית המשפט המחוזי. די במכלול הראיות, כפי שהוצגו הן לעיל, על מנת לבסס בשלב זה של ראיות לכאורה את אשמתו של העורר. לא מצאתי בטענותיו בכדי לערער ממכלול זה.

אף בעניין טענתו החלופית של העורר כי משקיבל הוא את רשיונו לתקופה של כחודש ימים ולא ביצע בתקופה זו עבירות תנועה נשללה מסוכנותו. נסיבות התאונה המתוארות בה היה העורר מעורב ואשר הובילה למותו המצער של המנוח הינן חמורות ביותר. לכך מצטרפות הודעותיו של העורר כי היה הוא ער כמעט יממה טרם התאונה ואף לגם משקאות אלכוהוליים בכמות מסוימת טרם שהחל לנהוג. בנסיבות אלו ברי כי אין בכך שהעורר נהג תקופה מסוימת אף לאחר התאונה ללא שביצע עבירה נוספת בכדי לשלול ממסוכנותו.

אי לכך, דין הערר להדחות.