בש"פ 1471/07 אלכסיי סחנו נ. מדינת ישראל

בפני ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד סגן הנשיא נ' הנדל), בתיק ב"ש 21855/06 מיום 9.1.07, לפיה הוחלט לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

ביום 20.10.06, הוגש לבית-המשפט המחוזי בבאר שבע כתב אישום כנגד העורר, המייחס לו את העבירות הבאות: קשירת קשר לביצוע פשע, עבירה לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק); סחר בבני אדם לעיסוק בזנות, עבירה לפי סעיף 203א(ב) לחוק; הדחה בחקירה, עבירות לפי סעיפים 245(א) ו-(ב) לחוק; הפרעה לעובד ציבור במילוי תפקידו, עבירה לפי סעיף 288א לחוק; מעשה פזיזות ורשלנות, עבירה לפי סעיף 338(1) לחוק; ומתן סעד למסתנן, עבירה לפי סעיף 6 לחוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), תשי"ד-1954.

על-פי הנטען בכתב האישום המתוקן, במועד כלשהו לפני חודש ספטמבר 2006 קשר העורר קשר יחד עם אחרים לבצע עבירות מסוג פשע, לרכוש נשים תושבות מדינות חבר העמים לשעבר, לשם מכירתן והעסקתן בזנות בישראל, תוך שכנוע נשים אלו לעזוב את מקום מגוריהן ולהיכנס לארץ שלא כדין. באמצע חודש ספטמבר 2006 הציע אחד מן המעורבים בפרשיה למתלוננת א', תושבת מולדביה, אשר הייתה שרויה באותה עת במצוקה כלכלית, כי יסדיר עבורה עבודה בישראל בתחום שירותי המין, אצל אדם המכונה "דוד".

אותו אדם "רכש" יחד עם אחרים את המתלוננת א', שהועברה לדירה בעיר מוסקבה. שם, צילם אותו אדם את פלג גופה העליון בעירום והפיץ את התמונות לישראל באמצעות האינטרנט. באותה עת פנתה המתלוננת ת' לאדם אחר, הקשור אף הוא לפרשייה דנא. הלה הציע לה לעבוד במתן שירותי מין באירופה, אך היא סירבה. לאחר שהמתלוננת ת' הפקידה בידי אותו אדם סכום של 4,000 דולר ולאחר שחברה המתגורר בישראל מסר אף הוא סכום כסף בסך 7,000 דולר, היא הועברה לאותה דירה במוסקבה, בה שהו המתלוננת א' וחמש בחורות נוספות. שתי המתלוננות, א' ו-ת', הוברחו לישראל דרך גבול מצרים ושהו לילה שלם במערה. למחרת, ביום 6.10.06, הגיע העורר למערה, אמר את הסיסמא המוסכמת לעבר המתלוננות ואחרים, ובהמשך הוביל את המתלוננות ברגל עד שהגיעו לרכבו ולרכב נוסף שבו נהג אדם בשם אברמוב. העורר אשר הסיע את המתלוננות ברכבו לכיוון תל-אביב, הזדהה בפניהן בשם "דוד". חיילים שנסעו בסמוך אל שתי המכוניות ביקשו מהם לעצור. העורר לא שהה להוראותיהם, האיץ את מהירות נסיעתו ל- 150 קמ"ש

בניסיון להתחמק מרכב החיילים שעקף את מכוניתו, עד שרכבם כמעט והתהפך פעמיים. לבסוף, נעצר אברמוב ברכבו, ואילו העורר אשר סטה עם רכבו לחול, התחפר שם ונעצר אף הוא על ידי החיילים. רגע לפני מעצרו פנה העורר למתלוננות וביקש מהן שלא יסגירו אותו, אלא יאמרו כי הוא נהג מונית שנתבקש להסיען לתל-אביב. העורר אף הציע להסדיר את אשרות הכניסה של המתלוננות לישראל, לקחתן תחת חסותו ולהעסיקן אצלו. בעת ששהו בתחנת המשטרה של מנהלת ההגירה, פנה העורר בשנית למתלוננות ודרש מהן שלא יספרו דבר לאיש, תוך שהוא מאיים עליהן, כי באם יעשו כן מצבן יהיה בכי רע.

בד-בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית-המשפט המחוזי בבאר שבע, בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

בהחלטתו מיום 9.1.07 הורה בית-המשפט המחוזי לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו, בקובעו כי קיימות בעניינו ראיות לכאורה להוכחת אשמתו בעבירות המיוחסות לו. החלטתו זו של בית-המשפט נסמכה בעיקרה על מארג של ראיות נסיבתיות, שמרביתן נלמדות מגרסאותיהן המפלילות של המתלוננות. כך, שתי המתלוננות סיפרו כי עוד בעת ששהו בחוץ לארץ אוזכר בפניהן שמו של אדם בשם "דוד". כך, אדם המתגורר במולדביה הודיע למתלוננות א' כי ניתן יהיה לסדר לה עבודה בתחום שירותי המין אצל דוד, ואילו למתלוננת ת' נאמר כי לדוד יש בחורות שהוא מאד עוזר להן. בית-המשפט עמד על כך ששתי המתלוננת ציינו, כי בעת שפגשו את העורר, הוא הציג עצמו בשם "דוד".

מתלוננת א' אף הוסיפה וציינה כי העורר הודה בפניה כי הוא מכיר את אותו אדם המתגורר במולדביה. מגרסאותיהן של המתלוננות למד בית-המשפט על תפקידו המרכזי של העורר בפרשיה, שכן הלה היה מודע למקום המסתור, לסיסמא המוסכמת ואף הסיען ברכבו. כן נתן בית-המשפט דעתו לסתירות השונות שנפלו בגרסת העורר, לכך שהוא דרש מן המתלוננות שלא יסגירו אותו ואף הציע להן תמורה בעד כך, ולכך שאברמוב, אשר נעצר עד תום ההליכים, מסר למדובב כי הוא והעורר "הביאו בחורות". על יסוד כל האמור, הגיע בית-משפט קמא לכלל מסקנה, כי קיימות בעניינו של העורר ראיות לכאורה. בהמשך, קבע בית-המשפט, כי אין מקום להורות על חלופת מעצר. לשיטת בית-המשפט, המעשים המיוחסים לעורר מעידים על תעוזה ותכנון. כן נתן בית-המשפט דעתו לעובדה שהעורר לא נרתע מלסכן את חייהם של החיילים בעת שנהג ברכב, לכך שהוא ניסה להדיח את המתלוננות בשתי הזדמנויות שונות, כאשר אחת מהן הייתה בתחנת משטרה ולכך שלעורר הרשעה פלילית קודמת. לשיטת בית-המשפט, התנהגות זו של העורר מעוררת חשש כי הוא יפר את תנאי השחרור היה ויוטלו עליו, וינסה לחמוק מן הדין. לפיכך בית-המשפט לא ראה לנכון להסתפק בחלופת מעצר והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

מכאן הערר שבפני.

בפתח הדברים אבהיר, כי בא-כוחו של העורר הסכים לקיומן של ראיות לכאורה לביצוע העבירות של הדחה בחקירה, הפרעה לעובד ציבור במילוי תפקידו וביצוע מעשה פזיזות ורשלנות. סלע המחלוקת שבין הצדדים נוגע, אם כן, לשאלת קיומן של ראיות לכאורה לביצוע עבירות של סחר בבני אדם וקשירת קשר לביצוע פשע. לטענת הסניגור, העורר שהה בחופשה באילת, שם פגש אחד ממכריו, אשר הציע לו להסיע שוהים בלתי חוקיים בעבור סכום של 300 דולר. עוד צוין על-ידו, כי יחד עם המתלוננות נעצרו עוד שני עובדים זרים, ולכן ניתן אמנם לקשור את העורר לעבירה של הסעת מסתננים, אולם לא לעבירות הקשורות לסחר בנשים. בא-כוח העורר מצביע על הפערים שקיימים בין גרסאותיהן של המתלוננות לאלו של העובדים הזרים בנוגע למקום איסופם ובאשר לשאלה האם העורר ציין את שם הקוד. עוד נטען על-ידו, כי אברמוב לא הודה בפני המדובב בפעולת ההברחה עצמה וכי ממילא הדברים שנאמרו למדובב אינם קושרים את העורר לביצוע עבירות של סחר בנשים. לבסוף טוען בא-כוח העורר, כי המשטרה הטילה חסותה על המתלוננות, דבר אשר יש בו כדי לאיין את החשש משיבוש הליכי משפט וכי ניתן באמצעות איזוק אלקטרוני להבטיח כי העורר לא יימלט מן הדין.

מנגד, סומכת המשיבה את ידיה על החלטת בית-המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את הערר.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ולאחר שעיינתי בערר ובחומר הראיות שהוצג בפניי, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערר להידחות.

בבוא בית המשפט לברר האם קיימות ראיות לכאורה לשם גיבושה של עילת מעצר, אין הוא נדרש, אלא לבחון האם די בראיות אשר הובאו בפניו, באם תוכחנה במהלך המשפט, כדי להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר (ראו למשל, בש"פ 8087/95 שלמה זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 148; בש"פ 1572/05 אילן זוארץ נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). איני סבור, כי נפלה שגגה תחת ידו של בית-המשפט המחוזי, אשר בחן את חומר הראיות שהונח בפניו והגיע לכלל מסקנה כי קיימת תשתית ראייתית, ולוּ ברמה הלכאורית, להוכחת אשמתו של העורר בכל העבירות המיוחסות לו בכתב האישום. מסקנה זו נתמכת היא בראש ובראשונה בהודעות שמסרו שתי המתלוננות במשטרה. הללו ציינו כי עוד כאשר שהו בחוץ לארץ אוזכר בפניהן השם "דוד". לאחת המתלוננת נאמר כי דוד יוכל לסדר לה עבודה בתחום שירותי המין, ולאחרת נאמר כי הוא מאד עוזר לבחורות שאצלו. זאת ועוד, שתי המתלוננות תיארו בהודעותיהן במשטרה את השתלשלות האירועים באופן זהה. זאת, החל מרגע הגעתו של העורר למקום המסתור, עובר בציון הסיסמא הסודית ואיסופן אל הרכב תוך שהעורר מזדהה בפניהן בשם "דוד" וכלה במעצרן על-ידי החיילים. המתלוננת ת' אף סיפרה כי היא שוחחה עם העורר על אודות בחורה אחרת שהיא מכירה והעורר הודה כי הוא אסף אותה מאותו מקום וכי היא עובדת אצלו (ראו הודעתה במשטרה מיום 12.10.06).

מאידך, גירסתו של העורר לא רק שאינה מתיישבת עם הודעותיהן של המתלוננות, אלא שהיא גם עומדת בסתירה לדבריו של שותפו, אברמוב. כך, העורר טוען כי אך עם הגעתו לאילת הוצע לו, ובאקראי, להסיע מסתננים לאזור המרכז וכי הוא אספם מן הכביש. גרסה זו אינה מתיישבת עם הדברים שמסר אברמוב במהלך חקירתו במשטרה ביום 25.10.06. הלה ציין כי עוד טרם נסיעתם לאילת, העורר הציע לו להרוויח כסף באמצעות הסעת אנשים ממקום למקום. מן החקירה אף עולה, כי העורר היה הרוח החיה מאחורי ארגון הנסיעה לאילת. הוא היה אחראי לשכירת חדר במלון ואף השאיל לאברמוב את רכבו. עוד עולה מגירסתו של אברמוב, כי העורר לא אסף את המתלוננות מן הכביש, אלא צעד ברגל למקום מסתור כלשהו. כן הודה אברומוב כי בעבר הוא התבקש להעביר סכומי כסף לעורר בזמן שהאחרון שהה ברוסיה. לכל אלו מתווספים ניסונו של העורר להימלט מן החיילים בכל מחיר, כמו גם העובדה שהלה ביקש מן המתלוננות שימנעו מלהסגירו ויספרו לשוטרים כי הוא נהג מונית, תוך שהוא מבטיח להסדיר את כניסתן לישראל ולהעסיק אותן אצלו .

דעתי היא כי, יש בדברים האמורים כדי להצביע, ולוּ לכאורה, על קיומן של ראיות לביצוע עבירת סחר בנשים המיוחסת לעורר.

אשר לשאלת המסוכנות, בית-משפט זה עמד כבר פעמים רבות על כך "שבעבירה של סחר בבני אדם גלומה מעצם טבעה ואופייה מסוכנותו של הנאשם, ושבדרך כלל עבירות אלה אינן מתאימות לחלופת מעצר, בשל החשש שהנאשם ימשיך לבצען גם כאשר הוא ספון בביתו" (בש"פ 11367/03 מורדכוביץ' נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(3) 607; ראו גם, בש"פ 1691/03 חורש נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 4468/03 עזרא נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 7502/01 שמואלוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). מכאן עולה, כי בענייננו אכן קמה עילה למעצר העורר עד תום ההליכים.

בנוגע לחשש משיבוש מהליכי משפט והימלטות מן הדין, הרי שבצדק נתן בית המשפט המחוזי דעתו להתנהלותו של העורר אשר לא נרתע מלנהוג בדרך המסכנת חיי אדם על מנת להימלט מן החיילים שניסו לעוצרו. כן יש לזכור כי העורר אף מואשם בעבירה של הדחה בחקירה, אותה ביצע בשתי הזדמנויות שונות. בא-כח העורר לא טען כנגד קיומן של ראיות לכאורה להוכחת עבירה זו. מכאן למדים אנו על החשש כי באם ישוחרר העורר ינסה הוא להשפיע על תוצאות המשפט. לבסוף נתתי דעתי אף לכך שהעורר כבר הורשע בעבר בעבירה פלילית.

לסיכום, איני רואה לנכון להתערב בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי לאחר שהגעתי לכלל מסקנה, כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית להוכחת העבירות המיוחסות לעורר וכי נוכח המסוכנות הנשקפת ממנו ובשל החשש שינסה לשבש מהליכי משפט ולהימלט מן הדין,

אין מקום לשחררו לחלופת מעצר.

אשר-על-כן, הערר נדחה.