בש"פ 1691/03 אורן חורש נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט צ' גורפינקל) לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

נגד העורר הוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו כתב אישום המייחס לו ביצוע עבירות של סחר בבני אדם לשם עיסוק בזנות, סרסרות למעשי זנות, החזקת מקום לשם זנות, כליאת שווא, תקיפה, איומים וזיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר. כתב האישום מגולל מסכת קשה של קניית אישה, אשר הוברחה באופן בלתי חוקי לישראל, והעסקתה בזנות בניגוד לרצונה. על פי הנטען בכתב האישום, העורר רכש את המתלוננת לאחר שבחן את גופה בדירה בה הוחזקה על ידי מבריחיה. הוא הוביל אותה לדירה בחולון, אשר בה התגורר והפעיל בית בושת. העורר הודיע למתלוננת שעליה לעבוד בזנות עד אשר תחזיר את הכסף ששילם עבורה. כשבועיים לאחר שקנה העורר את המתלוננת, הוא אף הנפיק עבורה תעודת זהות מזויפת. המתלוננת שהתה כארבעה חודשים באותה דירה ואולצה לקיים יחסי מין עם מספר רב של גברים מידי יום. אם סירבה לקיים יחסי מין עם לקוחות שהגיעו לדירה, היה העורר, על פי הנטען, מכה אותה ומאיים עליה ש"ימכור אותה לרוסים". על המתלוננת נאסר לצאת מהדירה לבדה והיא ננעלה בדירה והוצאה ממנה רק בלוויית העורר או חברתו לחיים. לאחר מספר חודשים הועברה המתלוננת לדירה אחרת ששכר העורר, שם המשיכה לעבוד בזנות כשלושה חודשים נוספים.

כשבעה חודשים לאחר שהוחזקה המתלוננת בכפייה ואולצה לעבוד בזנות, היא הצליחה לברוח מדירתו של העורר. לאחר ששהתה מספר חודשים בטבריה, היא נעצרה על ידי המשטרה בשל שהייה בלתי חוקית בישראל. בחקירתה, היא גוללה את סיפורה הקשה, שהוביל לחקירתו ולמעצרו של העורר.

עם הגשת כתב האישום התבקש מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי קבע בהחלטתו כי קיימות ראיות לכאורה המצדיקות את מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. בית המשפט ציין כי העורר הודה בחקירתו בכך שעסק בסרסרות לזנות, אך הכחיש את קניית המתלוננת או את רכישת תעודת הזהות המזויפת. על אף הכחשתו של העורר, קבע בית המשפט, כי בשלב זה של ההליכים, די בעדותה של המתלוננת כדי לבסס את ההאשמות המיוחסות לעורר. עוד הוסיף בית המשפט כי העבירות המיוחסות לעורר, ובמיוחד עבירת הסחר בבני אדם, מקימות עילת מעצר; ובנסיבות שלפנינו, אין להסתפק בחלופת מעצר, נוכח העובדה שניתן להפעיל נשים למטרות זנות גם במעצר בית.

על החלטה זו הוגש הערר שלפניי. בא-כוח העורר טוען כי לא ניתן לבסס על הודעות המתלוננת בסיס ראייתי לכאורי לשם מעצרו של העורר עד תום ההליכים. לפי הטענה, עולות סתירות מהותיות מהודעותיה של המתלוננת. עוד הוסיף בא-כוח העורר כי היה על בית המשפט המחוזי להתחשב בטענה לפיה כתב האישום אינו מתאר את מעשה הסחר בפירוט וכי ייתכן שקיים בתיק החקירה חומר חקירה נוסף הנוגע למבריחים, אשר לא הועלה על הכתב. כן טען כי בית המשפט לא בחן חלופות מעצר ולא התחשב בכך שמדובר באירוע חד פעמי ובזמן הרב שחלף מאז ביצוע העבירות ועד מעצרו של העורר.

מנגד, טען בא-כוח המשיבה כי חומר הראיות הקיים בתיק מבסס ראיות לכאורה למעצרו של המשיב. בא-כוח המשיבה מתייחס להודעותיה של המתלוננת בהן סיפרה על מעמד הרכישה, בו בחן העורר את גופה והחליט לקנות אותה, ועל מספר אירועים נוספים בהם הודיע לה שהיא צריכה להחזיר את הכסף ששילם עבורה. עוד טען בא-כוח המשיבה, כי פרט להודעותיה של המתלוננת כולל חומר החקירה גם את הודעותיה של חברתו של העורר, אשר חושפות פרטים מרכזיים בפרשה.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחומר החקירה בעניינו של העורר שוכנעתי כי יש לדחות את הערר ולהותיר על כנה את החלטת בית המשפט קמא בדבר מעצרו של העורר עד תום ההליכים. חומר החקירה העיקרי כולל מספר הודעות של המתלוננת, הודעות של חברתו של העורר ומספר הודעות של העורר עצמו, אשר הודה, כאמור, בקיום עסק של סרסרות לזנות. בחומר החקירה יש ראיות לכאורה לביצוע העבירות המיוחסות לעורר, ובכללן, עבירת הסחר בנשים. הודעותיה של המתלוננת מפורטות מאוד וגרסתה עקבית. כבר בהודעתה הראשונה במשטרה (הודעה מיום 18.12.2002) היא גוללה את סיפור המעשה ואת חלקו של העורר. היא חזרה על פרטי המעשים גם בהודעות מאוחרות וגם בעימות שנערך בינה ובין העורר. על פי העולה מגרסתה, היא הוברחה לישראל דרך מצרים, ולאחר שהועברה לתל אביב, היא נרכשה על ידי העורר. היא מספרת בפירוט את נסיבות הרכישה. כמו כן, כפי שציין בא-כוח המשיבה, ניתן ללמוד על ביצועה של עבירת הסחר גם מאינדיקציות נוספות, ובהן, סכומי הכסף ששולמו לעורר עבור שירותיה של המתלוננת, והאיומים שהשמיע העורר בפניה. די בחומר חקירה הקיים בשלב הזה של ההליכים כדי להקים עילת מעצר.

העובדות, כפי שהן מצטיירות מכתב האישום ומהודעותיה של המתלוננת ושל העורר עצמו, הן קשות. העורר נהג, לפי הנטען, לחייב את המתלוננת לקיים יחסי מין עם מספר רב של גברים, וכשסירבה, איים עליה ואף היכה אותה. על מנת ללמדה לקח, במקרים בהם סירבה לקיים יחסי מין, נהג העורר לקחת אותה ל"מכון" בתל אביב, שם התוודעה ליחס הקשה כלפי הנשים שעבדו בזנות. מסכת ההתעללות הסתיימה רק כשאזרה המתלוננת אומץ, כעבור כשבעה חודשים, לברוח מדירתו של המערער, לאחר שהכריח אותה לקיים יחסי מין, ללא תמורה, עם חבריו. לכך יש להוסיף כי העורר בעצמו הודה בחקירתו כי ניהל עסק משגשג של סרסרות לזנות, שכלל, פרט למתלוננת, נשים נוספות שעסקו בזנות.

העבירות המיוחסות לעורר מצביעות על מסוכנות וחשש כבד מפני הישנותן. בית משפט זה כבר חזר פעמים רבות על כך שמעצרם של הנוטלים חלק בסחר בבני אדם הוא מתחייב, לשם ביעור הנגע ומניעת ביצוע העבירות בעתיד (ראו, לדוגמא: בש"פ 5893/02 שלבי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); בש"פ 7542/00 חנוכוב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). לא שוכנעתי כי יש בחלופת המעצר כדי למנוע את הסיכון הנשקף מן העורר. הן עבירת הסחר בה מואשם העורר והן עבירות הסרסרות לזנות, בהן הוא הודה, יכולות להתבצע בקלות גם מן הבית ועל כן, קיים ספק האם ניתן להפסיק את ביצוע המעשים אלא בדרך של מעצר עד תום ההליכים.

אשר על כן, הערר נדחה.