בש"פ 9159/06 גבריאל קוסשוילי נ. מדינת ישראל

בפני ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט ק' ורדי), בתיק ב"ש 92758/06 מיום 28.8.06, לפיה הוחלט לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

ביום 1.8.06, הוגש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו כתב אישום כנגד העורר, המייחס לו ארבע עבירות של סחר בבני אדם, לפי סעיף 203א(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); ארבע עבירות של הבאת אדם לשם עיסוק בזנות בנסיבות מחמירות לפי סעיף 202 ביחד עם סעיף 203(א) לחוק העונשין; שתי עבירות של זיוף מסמכים, לפי סעיף 418 לחוק העונשין; שתי עבירות של כליאת שווא לפי סעיף 377 רישא לחוק העונשין; שתי עבירות של סרסרות למעשי זנות, לפי סעיף 199 לחוק העונשין; עבירה של הדחה בעדות, לפי סעיף 246(א) לחוק העונשין; ועבירה של שיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק העונשין.

כתב האישום כולל ארבעה אישומים שונים כנגד העורר, בהם מיוחסות לו שורה של עבירות הנוגעות לסחר בבני אדם לשם עיסוק בזנות, לזיוף ולשיבוש מהלכי משפט. על-פי הנטען בכתב האישום, בין השנים 2003-2002, קנו העורר ונאשם נוסף שפעל כשותפו של העורר (להלן: השותף) מספר נשים (להלן: המתלוננות) לשם העסקתן בזנות. המתלוננות הוחזקו בדירות בחולון ובתל-אביב וחויבו לעבוד במתן שירותי מין במשך תקופות שונות. על המתלוננות נאסר לצאת מן הדירה, אלא לשם מתן שירותי מין ללקוחות. כמו-כן, הן נאלצו להעביר את מרבית התמורה שהתקבלה ממתן אותם שירותים לידי העורר ושותפו. זמן מה לאחר מכן, מכרו העורר ושותפו את המתלוננות לאחרים, לצורך העסקתן בזנות. כן מואשם העורר בכך שזייף תעודת זהות ודרכון עבור המתלוננות, ובכך שניסה להכשיל הליך שיפוטי. זאת, משום שהוא הורה, כך על-פי הנטען, לאחד מן הנאשמים האחרים לפנות אל אחת מן המתלוננת, אשר אמורה הייתה להעיד במשפטו של אדם אחר שניהל "קשרים עסקיים" עם העורר, ולשדלה שתחזור בה מעדותה.

בד-בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

בהחלטתו מיום 28.8.06 הורה בית-המשפט המחוזי לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו, בקובעו כי קיימות בעניינו ראיות לכאורה להוכחת אשמתו בעבירות המיוחסות לו. החלטתו זו של בית-המשפט נסמכה בעיקרה על עדויותיהן של מספר מתלוננות, אשר הוחזקו על-ידי העורר ואחרים. מדבריהן של אותן מתלוננות עולה, כי העורר ושותפו רכשו אותן מאחרים ונהגו בהן מנהג בעלים, תוך שהם חייבו אותן לעבוד עבורם במתן שירותי מין ללא תשלום; כי אותן מתלוננות נמכרו לאחר מכן לאחרים תמורת כסף; וכי הדבר נעשה תוך זיוף מסמכים שונים. במקרה דנא שוכנע בית-המשפט, כי ישנן די ראיות לכך שהמשיב ושותפו עסקו ב"סחר בנשים". בהקשר זה ציין בית-המשפט, כי הבדיקות הגופניות שנערכו למתלוננות, הפיקוח והשליטה על מעשיהן, התבטאויותיהם השונות של העורר ושותפו כי על המתלוננות לעבוד ללא תמורה עד שהן יחזירו את הוצאות רכישתן והבאתן ארצה מהווים סממנים מובהקים המעידים על התקיימות העבירה של סחר בנשים. משנקבע, כי קיימות ראיות לכאורה, קבע בית-המשפט, כי חומרתן של העבירות המיוחסות לעורר מקימה עילת מעצר כנגדו והורה על מעצרו של העורר עד תום בירור דינו . בהקשר זה ציין בית-המשפט, כי אין בעובדה שהמעשים המיוחסים לעורר ולשותפו התבצעו לפני כשלוש שנים כדי להצביע על שיהוי או הפחתת מסוכנותו, וזאת לאור החלק המרכזי שמיוחס לו בביצוע העבירות האמורות. כן, נתן בית-משפט קמא את דעתו לכך שהעורר ושותפו ברחו מן הארץ בעקבות חקירת המשטרה שנפתחה נגדם ומחשש למעצרם, ולכך שהם שבו ארצה אך כשלוש שנים לאחר מכן; לכך שלעורר עבר פלילי בתחום "עסקי הזנות"; ולכך שהעורר ושותפו לא בחלו בניסיונות לשיבוש מהלכי משפט והדחת עדים בחקירה.

מכאן הערר שבפני.

לטענת בא-כוח העורר, שגה בית-המשפט המחוזי משקבע, כי קיימות בעניינו של העורר ראיות לכאורה בדבר ביצוע עבירות של סחר בנשים ושיבוש מהלכי משפט. בהקשר זה טוען העורר כי התשתית הראייתית שהונחה בפני בית-המשפט מבוססת רובה ככולה על עדויות בלתי קבילות. כך נטען, כי עדותה של אחת המתלוננות אינה קבילה משום שהייתה בת-זוגתו של העורר בתקופה הרלבנטית, וכי לא ניתן למצוא בעדות המתלוננות דבר אשר קושר את העורר לביצוע עבירות של סחר בנשים. עוד טוען העורר, כי בית-המשפט לא ייחס משקל מספיק לזמן הרב שחלף למן ביצוע העבירות המיוחסות לו ועד למועד הגשת כתב-האישום. המדובר בפרק זמן של למעלה משלוש שנים המקהה, כך לדידי העורר, באופן משמעותי את מסוכנותו. עוד טוען העורר, כי אף הקביעה לפיה נמלט מן הארץ נעדרת כל בסיס וכי התנהגותו אינה מלמדת על מי שביקש להימלט מאימת הדין, שכן דאג להתייצב במשטרה לכשזומן לחקירה. באשר לעבירות המיוחסות לעורר בנוגע לשיבוש הליכי משפט, טוען האחרון כי הראיות עליהן התבסס בית-משפט המחוזי בהקשר זה אינן קבילות מאחר ומדובר בעדויות שנמסרו על-ידי נאשם אחר שהינו שותף לכתב האישום. מה גם שהעורר סבור, כי עדויות אלו ממילא אינן אמינות ולוקות בסתירות ואי-דיוקים. לבסוף, מביע העורר חשש כי המשפט, אשר כרוך בשמיעת עדויותיהן של מתלוננות רבות, עשוי להתמשך זמן רב. בהתחשב באמור ובחולשות הראיות, סבור הוא כי יש מקום לשחררו לחלופת מעצר.

מנגד, סומכת המשיבה את ידיה על החלטת בית-המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את הערר.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ולאחר שעיינתי בערר ובחומר הראיות שבפני, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערר להידחות.

כידוע, בית-המשפט הבוחן את קיומן של ראיות לכאורה לשם גיבושה של עילת מעצר, אינו נדרש, אלא לבחון האם די בראיות אשר הובאו בפניו, באם תוכחנה במהלך המשפט, כדי להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר (ראו בש"פ 8087/95 שלמה זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 148). בשלב זה של המשפט, כל שעל השופט לשאול עצמו הוא האם קיים סיכוי סביר לכך שיהא בראיות הקיימות נגד הנאשם, לאחר שעברו את כור ההיתוך של ההליך הפלילי, כדי להוכיח את אשמתו (ראו למשל בש"פ 1572/05 אילן זוארץ נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). עוד יוער, כי בית-המשפט אינו נדרש, בשלב זה, לבחינת מהימנותן של האמרות המובאות בפניו או לבחינת משקלן האפשרי של הראיות שבפניו ואת דיותן לביסוס ההרשעה ( שם ).

בעניינו, אקדים ואציין כי איני רואה מקום להתערב בהחלטתו של בית-משפט קמא. בפתח הדברים, אעיר, כי מאחר והעורר כלל לא הכחיש את דבר עיסוקו בסרסרות ואת העובדה שבמהלך אותה תקופה ניהל מכון של נערות ליווי, נסובה עיקר המחלוקת בין הצדדים סביב השאלה האם קיימת תשתית ראייתית להוכחת העבירות הנוגעות לסחר בנשים. כאמור, איני סבור, כי נפלה שגגה תחת ידו של בית-המשפט המחוזי, אשר בחן לעומק את חומר הראיות הלכאורי שהונח בפניו לגבי כל אחד ואחד מן האישומים הנוגעים לעורר. מסקנתו של בית-משפט קמא לפיה קיימת תשתית ראייתית להוכחת אשמתו של העורר בעבירת הסחר בנשים ובעבירות הזיוף מקובלת אף עלי. זאת ועוד, דעתי היא כי ניתן להגיע למסקנה האמורה, אך בהתבסס על הודעות שנשמעו מפי המתלוננות ומהוות ראיות ישירות להוכחת אשמתו הלכאורית של העורר.

כך למשל, מהודעותיה של אחת המתלוננות עולה, כי שמעה את העורר ושותפו משוחחים על כך שהם מביאים בנות מאוקראינה כדי לעסוק בזנות. כמו-כן, ציינה אותה מתלוננת, אשר הוחזקה תקופה מסוימת בדירתו של העורר, כי הלה היה שולח מאוקראינה הרבה בחורות לדירה, ושותפו היה מוכר אותן לאנשים אחרים. מתלוננת אחרת סיפרה, כי היא נפגשה בקייב עם העורר והלה הציע לה לעבוד בזנות תמורת סכום של 1,000 דולר בחודש. אותה מתלוננת העידה, כי העורר ביקש ממנה לעבוד בזנות ודאג לזייף עבורה מסמכים, וכי הוא הודיע לה כי בחודש הראשון עליה לעבוד בחינם כדי להחזיר את ההשקעה הכרוכה בהבאתה ארצה. מתלוננת נוספת העידה על כך שהעורר ביקש ממנה להתפשט כדי לבדוק אם קיימות צלקות כלשהן על גופה. עוד היא ציינה, כי העורר אסר עליה לצאת מן הבית, למעט לשם פגישות עם לקוחות וכי העורר הכין עבורה תעודת זהות מזויפת. מתלוננת אחרת העידה, כי נאמר לה שהעורר ושניים נוספים הם שרכשו אותה וכי היא חייבת לכל אחד מהם 5,000 דולר. כן ציינה היא, כי לאחר שעבדה אצל העורר ושותפו היא נמכרה למכון אחר. כל העדויות הישירות הללו יש בהן, כך לשיטתי, כדי להוות תשתית ראייתית מספקת לשם הוכחת אשמתו של העורר בעבירות סחר בנשים שיוחסו לו. ראיות אלו, כפי שציין בית-המשפט המחוזי, ובצדק, מעידות על כך שהעורר ואחרים רכשו את המתלוננות, לעיתים לאחר שביצעו בהן בדיקה גופנית, ונהגו בהן מנהג בעלים תוך שחייבו אותן לספק שירותי מין ללקוחות שונים. בשלב כלשהו, נמסרו המתלוננות לאחרים בעבור תמורה כספית, משל היו הן "חפץ עובר לסוחר". מן העדויות האמורות אף למדים אנו שהמתלוננות הוכרחו תחילה לעבוד בחינם בכדי להשיב ל"בעליהם" את ההוצאות שהוציאו לשם רכישתן. כל אלו גם יחד, מהווים עדות למעורבותו של העורר בסחר בנשים.

אשר לשאלת המסוכנות, בית-משפט זה עמד כבר פעמים רבות על כך "שבעבירה של סחר בבני אדם גלומה מעצם טבעה ואופייה מסוכנותו של הנאשם, ושבדרך כלל עבירות אלה אינן מתאימות לחלופת מעצר, בשל החשש שהנאשם ימשיך לבצען גם כאשר הוא ספון בביתו" (בש"פ 11367/03 מורדכוביץ' נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(3) 607; ראו גם, בש"פ 1691/03 חורש נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 4468/03 עזרא נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 7502/01 שמואלוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). קביעה זו ודאי וודאי נכונה כאשר ביצוע העבירה מלווה בהפעלה של אמצעי כפייה ואלימות כלפיי המתלוננות, כפי שאירע הדבר, כך על-פי חומר הראיות שבתיק, אף בענייננו (השוו וראו: בש"פ 11367/03 הנ"ל). בנוסף נתתי דעתי לכך שהעורר הורשע בעבר בעבירה של החזקת מקום לשם זנות. כן הבאתי בחשבון את העובדה שהעורר חשוד בביצוע עבירות של שיבוש הליכי משפט והדחת עד. בכך יש כדי להגביר את החשש שמא ינסה העורר להימלט מן הדין, לוּ ישוחרר ממעצרו.

זאת ועוד, אין אני סבור כי יש בזמן שחלף מעת ביצוע העבירות ועד להגשת כתב האישום, כדי לאיין את מסוכנותו של העורר. התארכות הזמן עד למועד הגשת כתב האישום הוא אמנם גורם שלא ניתן להתעלם ממנו בבוא בית-המשפט לדון בשאלת הארכת מעצר עד תום ההליכים (השוו וראו, בש"פ 4483/05 מדינת ישראל נ' שיף (טרם פורסם)), אולם את שאלת מסוכנותו של נאשם יש לבחון בכל מקרה לגופו לאור נסיבות העניין הרלבנטיות. ובעניננו, יש לזכור, כי עוד בחודש מרץ 2003 עזב העורר את הארץ והוא שב ארצה אך למעלה משלוש שנים לאחר מכן, בחודש יוני 2006. לטענת העורר, הוא עזב את הארץ מסיבות משפחתיות. גירסה זו של העורר נדחתה על-ידי בית-משפט קמא אשר קבע כי הוא ברח מן הארץ בעקבות חקירת המשטרה ומחשש למעצרו. מאחר וחלק מן המעשים המיוחסים לעורר בכתב האישום בוצעו בסוף שנת 2002 ובמהלך תחילת שנת 2003, סבור אני כי יש בהיעלמותו הפתאומית של העורר מן הארץ בחודש מרץ 2003, שעה שחקירת המשטרה הייתה כבר בעיצומה, כדי לעורר את החשד שמא ניסה הוא להימלט מן הדין. מכל מקום, ואף מבלי להכריע בסוגיה זו הנוגעת לסיבת היעלמותו של העורר מן הארץ, איני סבור כי האחרון יכול להיתלות בטענה של העדר מסוכנות בשל חלוף הזמן, שעה שבמשך מרבית אותה תקופה נמנע הוא מלשהות בארץ. לכך מתווספת העובדה כי העורר עזב את הארץ דווקא בתקופה בו התנהלה כנגדו חקירה משטרתית ולמשך פרק זמן ארוך ביותר של למעלה משלוש שנים. בנסיבות אלו, מתקשה אני לקבל את העמדה כי מסוכנותו של העורר קהתה. כן נתתי את דעתי לעובדה שמן הרגע שנודע לרשויות אכיפת החוק כי העורר שב לארץ, הזדרזו הגורמים הרלבנטיים להשלים את החקירה בעניינו ולהגיש כתב אישום כנגדו תוך זמן קצר בלבד. דבר אשר עולה בקנה אחד עם טענת המסוכנות הנשקפת מן העורר.

לסיכום, איני רואה לנכון להתערב בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי לאחר שהגעתי לכלל מסקנה, כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית להוכחת האישומים המיוחסים לעורר וכי לאור המסוכנות הנשקפת ממנו אין מקום לשחררו לחלופת מעצר.

אשר-על-כן, הערר נדחה.