בש"פ 8892/09 שלוה מנשרוב נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 23.9.2009, בה נדחה הערר אותו הגיש העורר כנגד החלטת בית משפט השלום באשדוד מיום 9.9.2009, לפיה הוחלט לעצרו עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

כנגד העורר הוגש לבית משפט השלום באשדוד כתב אישום המייחס לו עבירה של סחר בסמים מסוכנים, לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 (פ 2246/09).

על פי כתב האישום, ביום 2.9.2009 נצפה העורר כשהוא מוכר סם מסוכן מסוג הרואין במשקל של 0.2634 גרם לאדם אחר (להלן: דימה) תמורת סכום של לא פחות מ-350 ש"ח.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית משפט השלום באשדוד בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו (ב"ש 3050/09).

בהחלטתו מיום 9.9.2009 קיבל בית משפט השלום (כבוד השופט ג' דניאל) את הבקשה והורה על מעצרו של העורר. בית המשפט ציין כי קיימות ראיות לכאורה לביסוס העבירה המיוחסת לעורר, הגם שמדובר בראיות נסיבתיות, המצטרפות לסתירות בגרסתו. לאור מהות העבירה בה נאשם העורר ועברו הפלילי, קבע בית המשפט כי קמה עילה למעצרו. בית המשפט ציין אמנם כי אין מדובר בראיות לכאורה בעוצמה גבוהה, אך עם זאת לאור העובדה שלא היה בידי העורר להציע חלופת מעצר, הורה כאמור על מעצרו.

על החלטתו של בית משפט השלום הגיש העורר ערר לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע (21824/09).

ביום 23.9.2009 דחה בית המשפט המחוזי (כבוד השופט א' ואגו) את הערר. בית המשפט קבע כי הראיות הנסיבתיות המצויות כנגד העורר בהחלט יכולות להוות ראיות לכאורה להוכחת האישום כנגדו, בהיות המסקנה שאכן התקיימה עסקת סם המסקנה ההגיונות האחת והיחידה שניתן להסיק מהן. בית המשפט התייחס לכך שדימה, אשר נחשד כמי שקנה מהעורר את הסם ובהמשך הוסף כעד תביעה, הכחיש את מעורבותו של העורר, אולם קבע כי אין בנקודה זו ובהעדתו הצפויה משום פגיעה בראיות.

מכאן הערר שבפניי.

לטענת בא כוח העורר, שגה בית המשפט המחוזי משסתר את ההלכה שנקבעה בבש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 148 (1996) (להלן: עניין זאדה ), שכן חרף קביעתו כי אין להיכנס בשלב זה לסוגיית מהימנות העדויות, קבע כי אין לקבל את עדותו של דימה לפיה לא קנה את הסם מהעורר. לטענתו, באם תתקבל עדותו של דימה ללא התערבות במהימנותה, הרי שאין בראיות שקיימות כנגד העורר כדי להוכיח לכאורה את מעורבותו במיוחס לו.

מנגד, סומכת באת כוח המשיבה את ידה על החלטותיהם של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי, בהן נקבע כי קיימות ראיות לכאורה, ומבקשת לדחות את הערר.

לאחר שעיינתי בערר ובהחלטותיהן של הערכאות שקדמו לי ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להדחות.

כידוע, בית המשפט הבוחן את קיומן של ראיות לכאורה לשם גיבושה של עילת מעצר, אינו נדרש אלא לבחון האם די בראיות אשר הובאו בפניו, באם תוכחנה במהלך המשפט, כדי להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר. בעניין זה נדמה כי בא כוח העורר נקלע לכלל שגגה בהבנתו את ההלכה שנקבעה בעניין זאדה . אכן, בית המשפט אינו נדרש, בשלב זה, לבחינת מהימנותן של האמרות המובאות בפניו או לבחינת משקלן האפשרי של הראיות שבפניו ואת דיותן לביסוס ההרשעה (ראו בש"פ 1572/05 זוארץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.4.2005); בש"פ 4811/97 משה נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(3) 817 (1997)). אולם אין משמעות הדבר כי יש לקבל כל אמרה שהיא ככתבה וכלשונה ולקבוע כי די בה כדי להביא לשלילת הראיות האחרות. אם נקבל את פרשנותו זו של בא כוח העורר הרי שדי היה בכל הכחשה של הנאשם את המיוחס לו כדי להביא לקביעה כי אין ראיות כנגדו. השאלה הינה, כאמור, האם קיימות כנגד הנאשם ראיות לכאורה לביצוע העבירה, מבלי להכריע לגופן. בעניינו של העורר, כפי שקבעו הן בית משפט השלום והן בית המשפט המחוזי, קיימות ראיות משמעותיות ביותר בדבר מעורבותו במיוחס לו, ואין באמרותיו של דימה, אף מבלי להכריע בדבר מהימנותן, כדי להשפיע על מסקנה זו.

אשר על כן, הערר נדחה.