בש"פ 8969/06 דוד בנסמיאן נ. מדינת ישראל

בפני ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט ד' רוזן), בתיק ב"ש 93445/06 מיום 26.10.2006, לפיה הוחלט לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

כנגד העורר הוגש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו כתב אישום, המייחס לו עבירה של קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329 לחוק העונשין; ועבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

הרקע לכתב האישום הינו סכסוך מתמשך בין משפחתו של העורר ובין אחותו של העורר (להלן: האחות) ובעלה (להלן: המתלונן), על רקע מורת רוחה של משפחת העורר מנישואיה של האחות עם המתלונן. לפי כתב האישום, כחלק מסכסוך זה, תקפו העורר ואדם אחר ביום 26.9.2006 את המתלונן ודקרו אותו בכל חלקי גופו. עוד נטען בכתב האישום, כי ביום 28.3.2005, על רקע מורת רוחו של העורר מחתונתם הצפויה של המתלונן והאחות, התקשר העורר למתלונן ואיים עליו, כי ידקור אותו בכל גופו.

בד-בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

כפי שנטען בבקשה, הראיה העיקרית אשר קושרת את העורר לביצוע התקיפה, הינה עדותו של המתלונן, אשר טען כי זיהה את העורר כאחד מתוקפיו. ראיה זו חוזקה לטענת המשיבה בחוסר עקביותו של העורר לגבי מעשיו ומיקומו בשעת התקיפה.

בהחלטתו מיום 26.10.2006 הורה בית-המשפט המחוזי לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו, בקובעו כי קיימות בעניינו ראיות לכאורה להוכחת אשמתו בעבירות המיוחסות לו. כן קבע בית-המשפט, כי יש חיזוק להודעתו של המתלונן בכך שדו"חות איכון הטלפון הנייד של העורר (להלן: דו"חות האיכון) סותרים את גרסתו של העורר לגבי מעשיו בעת התקיפה. משנקבע, כי קיימות ראיות לכאורה, קבע בית-המשפט, כי חומרתן של העבירות המיוחסות לעורר מקימה עילת מעצר והורה על מעצרו של העורר עד תום בירור דינו.

מכאן הערר שבפני.

לטענת בא-כוח העורר, שגה בית-המשפט המחוזי משקבע, כי קיימות בעניינו של העורר ראיות לכאורה בדבר ביצוע העבירה. לטענתו, העדות היחידה הקושרת דווקא את העורר לביצוע התקיפה הינן אמרותיו של המתלונן. לטענת בא-כוח העורר, אין לסמוך על אמרות אלו, שכן המתלונן עצמו העיד, כי התקיפה נערכה במקום חשוך וכי התוקפים חבשו לראשיהם קסדות אשר כיסו את פניהם. לטענתו, בנסיבות בהן הקשר בין המתלונן והעורר היה קשר טעון, במסגרתו נפגשו השניים רק לעתים נדירות, לא ניתן לראות בזיהוי זה משום זיהוי ודאי של העורר. עוד מוסיף בא-כוח העורר, כי אין סתירה משמעותית בין דו"חות האיכון ובין הגרסה אותה מסר העורר בחקירתו.

מנגד, סומכת המשיבה את ידיה על החלטת בית-המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את הערר.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ולאחר שעיינתי בערר ובחומר הראיות שבפני, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערר להתקבל.

כידוע, בית-המשפט הבוחן את קיומן של ראיות לכאורה לשם גיבושה של עילת מעצר, אינו נדרש, אלא לבחון האם די בראיות אשר הובאו בפניו, באם תוכחנה במהלך המשפט, כדי להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר (ראו בש"פ 8087/95 שלמה זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 148). בית-המשפט אינו נדרש, בשלב זה, לבחינת מהימנותן של האמרות המובאות בפניו או לבחינת משקלן האפשרי של הראיות שבפניו ואת דיותן לביסוס ההרשעה (ראו בש"פ 1572/05 אילן זוארץ נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); בש"פ 4811/97 משה נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(3) 817). יחד עם זאת, יש להתחשב גם בעוצמת הראיות לכאורה על פניה, מבלי להיכנס לשאלות מהימנות, בכדי להצדיק מעצר עד תום ההליכים המשפטיים. יש לזכור, כי מעצר שכזה הינו שלילת זכותו הבסיסית של האדם לחירות ולתנועה, זכויות המוגנות בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו.

בענייננו, הראיה העיקרית הקושרת את העורר לביצוע התקיפה, הינה זיהויו על-ידי המתלונן. אכן, אין כאמור בשלב זה של בחינת הראיות לכאורה כנגד העורר מקום לבחון את מהימנותן של אמרות המתלונן, אולם על פניו נראה, כי אין די בזיהוי זה כדי להצדיק את המשך מעצרו של העורר מאחורי סורג ובריח. כפי שעולה מתמליל השיחה בין המתלונן ובין השוטר אשר גבה את אמרתו בבית-החולים, מדובר בתקיפה שנעשתה במהירות רבה ובאזור חשוך, כאשר זיהויו של העורר על-ידי המתלונן נעשה אך ורק באמצעות זיהוי עיניו הבהירות של העורר, אשר נגלו מבין הקסדה אותה חבש אחד התוקפים לראשו. בנסיבות אלו, קשה לומר שמדובר, על פניו, בזיהוי הקושר ברמת וודאות גבוהה את העורר לביצוע התקיפה. החיזוק המשמעותי היחיד לראיה זו, הינם דו"חות האיכון, אשר קיימת סתירה של מספר שעות בינם ובין הגרסה אותה מסר העורר לגבי הימצאותו בשעת התקיפה. על פניו ומבלי להכריע לגופן של הראיות, הרי שנדמה שאין די באלו כדי להצדיק את המשך מעצרו של העורר מאחורי סורג ובריח.

כפי שצוין לעיל, אחד השיקולים העיקריים בהחלטה האם לשחרר עצור, אשר קיימות כנגדו ראיות לכאורה המצדיקות את מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו, הוא קיומה של עוצמה מספקת בראיות אלו. בענייננו, אכן יש בידי המשיבה ראיות לכאורה כנגד העורר, אך עוצמתן של ראיות אלה אינה מספיקה להשארתו במעצר מאחורי סורג ובריח עד תום בירור דינו. (ראו, למשל, בש"פ 1918/01 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם) ובש"פ 8320/00 אדם אשואל נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). מכאן, וכפי שמורנו סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996, הרי שיש להעדיף בעניינו של העורר את שחרורו לחלופת מעצר ראויה.

סוף דבר, הערר מתקבל.

החלטתו של בית-המשפט המחוזי מתבטלת. הדיון מוחזר בזה לבית-המשפט המחוזי, אשר מתבקש לדון בחלופת מעצר אשר תוצע על-ידי העורר ולהחליט בעניין תנאי שחרורו, על-פי שיקול-דעתו.

העורר יישאר במעצר עד למתן החלטה אחרת על-ידי בית-המשפט המחוזי.