בש"פ 7605/08 איאד בכארנה נ. מדינת ישראל

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופט ע' עיילבוני ) בב"ש 994/08 מיום 31.7.2008, בגדרה הורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

נגד העורר הוגש לבית המשפט המחוזי בנצרת כתב אישום אשר הכיל שני אישומים. האישום הראשון כלל, עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); עבירה של שוד, לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין; עבירות בנשק (החזקה ונשיאה של נשק ואביזר), לפי סעיף 144(א)(ב) לחוק העונשין; עבירה של ירי במקום מגורים, לפי סעיף 340א לחוק העונשין; עבירה של חבלה במזיד ברכב, לפי סעיף 413ה לחוק העונשין; עבירה של החזקת סמים שלא לצריכה עצמית בלבד, לפי סעיף 7(א)(ג) לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), התשל"ג-1973 (להלן: פקודת הסמים המסוכנים ); עבירה של הדחה בחקירה, לפי סעיף 245(א) לחוק העונשין; עבירה של שיבוש הליכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק העונשין; ועבירה של הסתייעות ברכב לשם ביצוע פשע, לפי סעיף 43 לפקודת התעבורה (נוסח חדש), התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה ). האישום השני כלל, עבירה של החזקה ושימוש בסמים, לפי סעיף 7(א)(ג) סיפא לפקודת הסמים המסוכנים; עבירה של כלים, לפי סעיף 10 סיפא לפקודת הסמים המסוכנים; עבירה של שיבוש הליכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק העונשין; עבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקיד, לפי סעיף 275 לחוק העונשין; ועבירה של הסתייעות ברכב לשם ביצוע פשע, לפי סעיף 43 לפקודת התעבורה. ביום 29.6.2008 הוגש נגד העורר כתב אישום מתוקן אשר הקיף את אותן העבירות.

על פי המתואר בכתב האישום, בין העורר לבין אחד המתלוננים, מועתז זרעיני (להלן: מועתז ), קיים סכסוך ממושך. ביום 24.10.2006 הודיע העורר למועתז כי הוא חושד בו שהצית את רכבו ורמז כי הוא רוצה פיצוי כספי בגין הנזק. לאחר שמועתז הכחיש כל אחריות להצתה וסרב לפצותו, נטל העורר ממנו שני מכשירי טלפון סלולרים, חרף התנגדותו, ואף הכה אותו בפניו באמצעות אגרופיו ובאמצעות מפתחות רכב כשהוא גורם לו לחתכים בלחיו. בנוסף, לעורר מיוחסת החזקת אקדח ללא רישיון על פי דין משנת 2006 ועד ליום 24.5.2008, ואף עשיית שימוש באקדח כאשר ירה באמצעותו באוויר בהזדמנות אחת לפחות. האירוע המרכזי המתואר באישום התרחש ביום 24.5.2008 בין השעות 04:30 ל-05:00 לפנות בוקר. מועתז נסע ברכב יחד עם ידידתו, רונית ויצמן (להלן: רונית ), אשר ישבה במושב האחורי. בשלב מסוים חלף הרכב ליד ביתו של העורר, והמוזיקה שבקעה ממנו עוררה ככל הנראה את כעסו. העורר נכנס לרכב מסוג מיצובישי כשהוא מצויד באקדח (להלן: רכב המיצובישי ), נסע בעקבות רכבו של מועתז וחסם את נתיב נסיעתו. מועתז עצר את הרכב, אולם משהבחין בעורר כשהוא יוצא מן הרכב ובידו אקדח, עקף את רכבו של העורר והחל לנוס מהמקום. בשלב זה ירה העורר מספר יריות לעבר רכבו של מועתז וניפץ את שמשת הרכב. כתוצאה מן הירי חדר קליע לכתפה השמאלית של רונית וזו נזקקה לטיפול רפואי. שעות ספורות לאחר המתואר התקשר העורר אל עראף נסאר וביקש ממנו למסור הודעה שקרית בחקירת המשטרה לפיה שהו הם יחדיו בתל אביב בליל האירוע. בנוסף ביום 27.5.2008 התקשר העורר אל בן דודו של מועתז, סלאח זרעיני, וביקש שינסה להניא את מועתז מהגשת תלונה במשטרה עקב אירוע הירי. לאחר אירוע הירי ובשל חששו כי ייעצר נמלט העורר לאילת. ביום 28.5.2008 אותר שם כשהוא מחזיק ברכב המיצובישי סמים מסוכנים מסוג חשיש במשקל 29.37 גרם וכן משתיק קול לאקדח אותו נשא ללא היתר כדין.

במסגרת האישום השני נטען כי ביום 7.5.2008 נתפס העורר ברכב כשהוא משתמש בסם מסוכן מסוג חשיש באמצעות כלי מאולתר לעישון סמים, משהבחין בשוטרים פיזר העורר את הסמים על רצפת הרכב והשוטרים הצליחו ללקט מן הרכב כמות של 0.39 גרם חשיש. עוד טרם מועד זה, ביום 18.2.2008 נתפס העורר כשהוא מחזיק ברכב המיצובישי סם מסוכן מסוג קוקאין במשקל 0.4 גרם

לצריכה עצמית וכן כמות נוספת של 0.8 גרם מן הסם לשימושו של נוסע נוסף שהיה ברכב. גם במקרה זה משהבחין העורר בשוטרים ניסה הוא לזרוק את מנת הסם שנועדה לשימושו העצמי אך הדבר לא עלה בידו.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית המשפט המחוזי בנצרת בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

ביום 31.7.2008 הורה בית המשפט המחוזי בהחלטה מפורטת על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בהחלטה נסמך בית המשפט המחוזי על מגוון רחב של ראיות שעמדו בפניו ובהן, הודעות המתלוננים, הודאה חלקית של העורר, הודעות של עדי ראיה,

תפיסת הסמים, חוות דעת מומחים, דוחות שוטרים ועוד.

בעניין אירוע הירי, סקר בית המשפט בהרחבה את העדויות שהיו לפניו מטעם המתלוננים. בנוסף לעדויות אלו עמדה בפני בית המשפט בעניין אירוע הירי גם עדותו של עד הראיה אשר ראה כאמור את האירוע מחלון ביתו וזיהה את העורר וכן עדותו של אביו של העורר בעניין הנסיבות שהובילו לאירוע ובעניין עבירות הנשק המיוחסות לעורר. כמו כן, הצביע בית המשפט המחוזי על כך שהגרסה אותה מסר העורר על נסיבות האירוע תמוהה ואינה מתיישבת עם יתר העדויות בתיק ועם חומר הראיות, ועל התנהלותו של העורר לאחר האירוע ובחקירותיו ובפרט על בריחתו של העורר לאילת ועל כך שמהודעותיו במשטרה עולות הודאות של העורר בכך שהנשק היה שלו, שהסמים ברכב ומשתיק הקול נקנו על ידו, וכי שוחח עם סלאח זרעיני, אשר אף הוא העיד בעניין, במטרה למנוע את התלונה במשטרה על מנת "לסיים את הנושא". כמו כן נסמך בית המשפט גם על עדותו של עארף נאסר כי בבוקר לאחר האירוע יצר עימו העורר קשר וביקש כי ימסור עדות לפיה שהה עימו בתל אביב בזמן האירוע. יצוין כי השיחות בין העורר לבין סלאח זרעיני ועראף נאסר נתמכות אך בפלט שיחות יוצאות. נוסף לכל אלו קבע בית המשפט המחוזי כי אף הראיות החפציות דוגמת, תמונות הרכב של מועתז, דו"ח סיכום האישפוז של רונית וקליעי האקדח שנמצאו בזירת האירוע תומכות במתואר בכתב האישום.

בעניין יתר העבירות בכתב האישום נסמך בית המשפט המחוזי על הודאות העורר במשטרה כמו גם על צילומים מרכב המיצובישי בהם נראים הסמים ומשתיק הקול ועל דוחות המשטרה ועל הודיות העורר בעניין.

מכל אלו הסיק בית המשפט המחוזי כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית שיש בה פוטנציאל להוכחת המעשים המיוחסים לעורר בכתב האישום.

על אף זאת, המשיך בית המשפט ודן אף בטענות בא כוח העורר בעניין תוך שהוא מצביע על הסתירות לכאורה שעלו בין גרסאות שונות שמסרו מועתז, רונית ואדם נוסף בשם עבד זרעיני שהיה אף הוא במכוניתו של מועתז, בחקירותיהם על ידי המשטרה. אך על אף זאת שלל את משקלן של סתירות ותמיהות אלו, וקבע כי אין בהן בכדי לשנות מן המסקנה אליה הגיע.

בעניין עילת המעצר קבע בית המשפט המחוזי כי זו קמא מכוח האמור בסעיפים 32(א)(1)(ג)(2)(3)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996. זאת, הן בשל חומרת העבירות המיוחסות לעורר ולנסיבותיהן והן בשל עברו הפלילי המכביד של העורר הכולל הרשעות רבות בעבירות של רכוש, סמים ואלימות לרבות תיק המתנהל נגדו בגין אלימות כלפי בת זוגו. נוסף לכך נגד העורר עומדים היו שני עונשי מאסר על תנאי ברי הפעלה בגין עבירת סמים ועבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו. מאלו אף הסיק בית המשפט המחוזי כי לא ניתן ליתן אמון בעורר ואין לשחררו לחלופת מעצר.

לפני טוען בא כוח העורר כי שגה בית המשפט המחוזי משקבע את קיומן של ראיות לכאורה בעניין העורר. הוא מנסה להישען על סתירות לכאורה הקיימות בין הגרסאות השונות שמסרו המתלוננים והעדים בחקירתם במשטרה ועל פרכות לכאורה בתיאור האירועים בכתב האישום שאינן מתיישבות עם הראיות. כמו כן טוען העורר כי מאחר ולא נתפס האקדח בו נטען כי נעשה שימוש לא ניתן לייחס לו את העבירות בנשק המופיעות בכתב האישום ולא ניתן אף לקשר בין אקדח זה לבין היריות שנורו באירוע. לשיטתו הסתמך בית המשפט המחוזי על ההנחה השגויה שהאקדח ששימש באירוע מצוי בידי המשטרה. כמו כן מצביע בא כוח העורר על כך שאין זה הגיוני לטעמו, לאור שעת האירוע ונתוני התאורה, כי עד הראיה יכול היה להבחין באירוע ובפרטים אותם תיאר בהודעתו. נוסף לאלו טען כי בית המשפט הפריז בתארו את עברו הפלילי של העורר וביקש לשקול חלופת מעצר בעניינו. בטיעוניו לפני העלה העורר אף טענות לעניין מחדלים שנפלו לכאורה לטעמו בחקירת האירוע.

לאחר שעיינתי בערר, בהחלטת בית המשפט המחוזי ובחומר החקירה שבידי המשטרה ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, נחה דעתי כי דין הערר להידחות.

בבוא בית המשפט לברר האם קיימות ראיות לכאורה לשם גיבושה של עילת מעצר, נדרש הוא לבחון האם די בראיות אשר הובאו בפניו, באם תוכחנה במהלך המשפט, כדי להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר (ראו למשל, בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ (2) 133 (1996); בש"פ 1572/05 זוארץ

נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.4.2005) (להלן: עניין זוארץ )). בית המשפט, אינו נדרש בשלב זה, לבחינת מהימנותן של האמרות המובאות בפניו או לבחינת משקלן האפשרי של הראיות שבפניו ואת דיותן לביסוס ההרשעה (ראו עניין זוארץ הנ"ל; בש"פ 4811/97 משה נ' מדינת ישראל , פ"ד נא (3) 817 (1997)). איני סבור, כי נפלה שגגה תחת ידו של בית המשפט המחוזי, אשר בחן את חומר הראיות שהונח בפניו והגיע לכלל מסקנה כי קיימת תשתית ראייתית, ולוּ ברמה הלכאורית, להוכחת אשמתו של העורר בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

החלטת בית המשפט המחוזי הינה מפורטת ומקיפה ביותר. במסגרתה התייחס הוא אף לרוב רובן של הטענות שהעלה העורר לפני. יובהר כי אין זה נכון שנעלמה מעיני בית המשפט המחוזי העובדה שהאקדח ששימש באירוע לא נתפס (וראו בעמוד 12 להחלטתו של בית המשפט המחוזי בשורה 30). על אף עובדה זו, קבע בית המשפט כי בנסיבות האירוע, לאור הראיות למכביר הקיימות לכאורה נגד העורר, העדויות של גורמים רבים, מהם אף עד ראיה אובייקטיבי לכאורה אשר תיאר את האירוע לפרטיו, ההודיות השונות של העורר בחלק מן העבירות בכתב האישום ובחלק מפרטי העבירות האחרות, ולאור גרסתו של העורר שהייתה בלתי סבירה, קיימת מסכת ראיות לכאורית נגדו המצדיקה את מתן ההחלטה על מעצרו עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. רוב רובן של הטענות אותן העלה בא כוח העורר אינן ממין אלו שיש לבררן בשלב זה של ההליך ושל קביעת ראיות לכאורה. משכך, דומני כי בדין קיבל בית המשפט המחוזי את החלטתו.

מסכים אני עם בית המשפט המחוזי אף בעניין קיומה של עילת מעצר והקביעה כי אין לשחרר את העורר לחלופת מעצר בנסיבות העניין. נסיבות האירוע העולות מכתב האישום הינן חמורות ביותר ואף עברו הפלילי של העורר אינו מן הקלים. משכך, אין בעניין מקום לשחרורו לחלופת מעצר.

אי לכך, דין הערר להדחות.