בש"פ 4460/14 שאדי אבו כף נ. מדינת ישראל

1.

מונח לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (תמ"ת 20265-01-14, כב' השופט ר' יעקובי ). בהחלטה נדחתה בקשת העוררים לעיון חוזר, והותרה על כנה החלטת מעצרם עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם בת"פ 20238-01-14 (בהחלטה מיום 22.1.2014).

כתב האישום שהוגש נגד העוררים ונגד נאשם נוסף מייחס להם עבירות של ביצוע עבירת שוד בצוותא. לפי הנטען, ביום 13.12.2013, בסמוך לשעה 02:00, הגיעו שלושת הנאשמים יחד עם אדם רביעי לביתם של המתלוננים בצור בח'ר. המתלוננים, ילידי שנת 1966 ו-1944, שהו באותה העת בביתם יחד עם בִיתם, קטינה ילידת 2005. מטרת הארבעה הייתה לשדוד מהמתלוננים כסף ורכוש, ולצורך כך הצטיידו, בין היתר, באקדח, סכין, מברג ושוקר חשמלי.

על-פי כתב האישום, חברי החבורה עקרו את אחד מסורגי חלון הבית ממקומו, ונכנסה דרכו לתוך הבית, כשפניהם מכוסות בכיסוי שחור. ארבעת המבצעים הפעילו אלימות קשה נגד המתלוננים, תוך דרישה שיגלו להם היכן נמצא "הכסף והזהב" שבביתם. מעשיהם האלימים כללו הכאה בידיים, הכאה עם אקדח שגרם לדימום בראשו של המתלונן, ואף ירייה. הירייה החטיאה את מטרתה (המתלוננת), אך הכדור פגע באחד מבני החבורה (נאשם 1 בכתב האישום). לאחר פציעתו ברחו חברי החבורה מהמקום, כשברשותם כספים השייכים למתלוננים בסך 3,000 ש"ח, 200 דינר ושני צמידי זהב.

בהחלטה מיום 22.1.2014 קבע בית המשפט המחוזי כי יש תשתית ראייתית מספקת כדי להורות על מעצרם של הנאשמים, זאת לנוכח הודעת אחד הנאשמים בצירוף חיזוקים. לצורך המשך הדיון והכרעה סופית ביקש בית המשפט תסקירי מעצר. התסקירים שהוגשו בעניין העוררים, אשר בחנו חלופת מעצר בפיקוח בני משפחותיהם מדרגה ראשונה, המליצו שלא לשחררם. עם קבלת התסקירים הסכים הסנגור דאז שאין מנוס ממעצרם של העוררים עד תום ההליכים, תוך ציון שהוא שומר לעצמו את הזכות להגיש בקשה לעיון חוזר ככל שתעלינה הצעות חדשות לחלופת מעצר. בית המשפט הורה, אפוא, על מעצר העוררים עד תום ההליכים נגדם.

ביום 28.5.2014 הוגשה בקשה לעיון חוזר. זו נדחתה בהחלטת בית המשפט המחוזי, ששלל את האפשרות של שחרור לחלופת מעצר. הערר שלפניי מופנה כנגד החלטה זו. לדעת הסנגור – שהחליף את הסנגור המקורי שייצג את העוררים – בית המשפט המחוזי לא התייחס כדבעי לתסקיר משלים שהוגש בעניין מפקחים נוספים, לאפשרות של איזוק אלקטרוני ולטענה שהמתלוננים בתיק כבר אינם גרים באותו היישוב. טענה נוספת היא שבית המשפט שגה כאשר הסתמך לצורך מעצר על הודעת הנאשם הנוסף בכתב האישום – מה עוד שמדובר לגישת הסנגור בגרסה מופרכת שאין לה במה להיאחז.

2.

בקשה לעיון חוזר – כשמה כן היא. על המגיש בקשה זו להצביע על נסיבות או עובדות חדשות שבכוחן להצדיק את שינוי ההחלטה הקודמת. שינוי כאמור עשוי לכלול הצעת חלופת מעצר חדשה (ראו בש"פ 6318/05 זבריץ וולדימיר נ' מדינת ישראל

(6.7.2005); בש"פ 6204/11 מדינת ישראל נ' כרם חמודה (15.9.2011); בש"פ 686/08 לוינשטיין נ' מדינת ישראל (28.1.2008)). בענייננו, לא השתכנעתי כי יש בהצעת מפקחים חדשים כדי להצדיק את שינוי התוצאה. חומרת המעשים לכאורה, המסוכנות הנגזרת מכך והתסקירים שהתקבלו בעניין העוררים הממליצים שלא לשחררם – הכריעו את הכף לטובת מעצרם עד תום ההליכים. יצוין שהחלופה המוצעת בבקשה אינה שונה במידה ניכרת מהחלופה שכבר הוצעה, למעט הטענה, שלא גובתה בתיעוד, לפיה המתלוננים כבר אינם גרים באותו אזור. בנסיבות העניין לא די בכך. עוד יצוין שהמתלוננים בתיק טרם העידו.

3.

טענתו הנוספת של בא-כוח העוררים היא שאין להסתמך על עדותו של נאשם אחד כדי לבסס ראיות לכאורה כנגד נאשמים אחרים באותו כתב אישום במסגרת בקשת מעצר עד תום ההליכים. על פניה, הטענה אינה נקייה מקשיים אף טרם נידרש לגופו של עניין. בדיון הראשון שהתקיים בבית המשפט המחוזי הסנגור לא חלק על קיומן של ראיות לכאורה. מבחינה פורמאלית צד אינו עובר את המשוכה הדיונית האמורה בכך שהחליף סנגור. עם זאת, הואיל ומדובר בהסתייגות בעלת אופי משפטי, שלה פנים לכאן ולכאן בפסיקה (ראו למשל בש"פ 2557/04 מדינת ישראל נ' בן ציון (22.3.2004, כב' הנשיא א' גרוניס ); בש"פ 1572/05 זוארץ נ' מדינת ישראל (10.4.2005, כב' השופטת

א' פרוקצ'יה )), סברתי כי מן הראוי שהעניין יזכה להתייחסות.

ואולם, עקב התפתחויות דיוניות בהליך העיקרי – ההסתייגות הראייתית האמורה איבדה את עוקצה. תוך כדי בדיקת החומר שבתיק עלה בידי לעיין בפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי בירושלים ביום 7.7.2014 (ת"פ 20238-01-14), לרבות החלטת בית המשפט שניתנה במסגרתו. נקבע בהחלטה שיש להפריד את משפטו של נאשם 1 בתיק ממשפטם של נאשמים 3-2 – הם העוררים שלפניי. ביקשתי את תגובת הצדדים. המשיבה הבהירה כי מטרת ההפרדה בין המשפטים הייתה כדי להבטיח שאמרותיו של נאשם 1 תהיינה כשירות לצורך הפללת הנאשמים. גם תגובת הסנגור ביטאה את משמעות ההפרדה לענייננו –"לאחר הפרדת משפטו... נסללה הדרך בפני המאשימה להגשת הודעותיו... במסגרת פרשת התביעה".

במצב זה, חוזרים אנו לקביעת בית המשפט שקיימות בתיק ראיות לכאורה נגד העוררים – קביעה שעתה אין צורך להידרש לה. כאמור, באשר להתאמת החלופה החדשה, לא מצאתי לנכון להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי בבקשה לעיון חוזר, לנוכח המסוכנות הברורה העולה מן המקרה.

4.

הערר נדחה.