בש"פ 4190/07איתמר בן גביר נ. מדינת ישראל

1.

עתירה להסרת חסיון לפי סעיף 44(א) לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971.

העותר עומד לדין בבית משפט השלום בירושלים בעבירות של תמיכה בארגון טרור לפי סעיפים 4(ג) ו-4(ה) לפקודה למניעת טרור, תשכ"ח-1948, החזקת פרסום המסית לאלימות לפי סעיף 144ד'3 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, והחזקת פרסום גזעני לפי סעיף 144ד' לחוק הנ"ל.

ואלה תמצית המעשים המיוחסים לעותר בכתב האישום: בשנת 1994 הכריזה הממשלה על התנועות "כך" ו"כהנא חי (כ"ח)" כעל ארגונים טרוריסטים. מכוח החזקה הקבועה בסעיף 8 לפקודה, הכרזה זו תשמש הוכחה כי "אותו חבר אנשים הוא ארגון טרוריסטי, אלא אם יוכח ההיפך".

על פי הנטען, סמוך לפברואר 2002 "שכר הנאשם דירה ברחוב אגריפס 143 בירושלים, וממועד זה ועד לחודש אוגוסט 2002 הפעיל בה משרדים שבהם נערכה פעילות של התנועות "כך" ו"כח". עוד נטען, כי ביום 28.8.02 החזיק הנאשם במשרדים חומר תעמולה המכיל מסרים של הסתה לגזענות ולאלימות. כתב האישום מונה ומפרט את סוגי הפרסומים השונים שהוחזקו בדירה באותו המועד.

עוד נטען, כי הדירה שימשה כמקום אחסון לחומר התעמולה האמור וכמקום מפגש לפעילות והפצת רעיונות התנועות "כך" ו"כח". על כן מואשם העותר, כי במעשיו האמורים החזיק לטובת הארגונים הטרוריסטים הנ"ל בחומר התעמולה האמור והעמיד לרשות הארגונים את הדירה.

כתב האישום הוגש לבית המשפט בינואר 2006. התעודה המתוקנת בדבר הראיות החסויות נחתמה על ידי שר הבטחון באוקטובר 2007 (!).

בהחלטתי מיום 26.8.07 (בטרם הוגשה תעודת החיסיון המתוקנת) עמדתי בפירוט על הפגם הקשה שבלוחות הזמנים האמורים, ואין לי אלא לשוב, וביתר שאת, על הדברים כפי שנכתבו שם.

2.

בישיבת 18.11.07 הציגו בפני נציגי המדינה (בדלתיים סגורות) את חומר הראיות המחוסה.

וזוהי לשון תעודת החסיון המתוקנת:

"בתוקף סמכותי לפי סעיף 44(א) לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971, הנני מביע בזאת דעתי כי מסירת ראיות בנושאים המפורטים להלן עלולה לפגוע בבטחון המדינה:

1.מקורות המידע של השב"כ וכל פרט, לרבות תוכן המידע אשר יש בו כדי לחושפם.

2.שיטות ודרכי פעולה, נהלי עבודה, אמצעים טכניים ודרכי איסוף מידע של השב"כ באיסוף מידע בחקירה, לרבות תוכן המידע שיש בו כדי לחושפם.

3.תפקידים, משימות וכינויים של יחידות בשב"כ וכל פרט אחר שיש בו כדי לחושפם...".

בנימוקי העתירה ובטיעוניו על פה משער העותר כי החומר החסוי כולל האזנות שבוצעו בדירה, נשוא כתב האישום, וכי הסרת החיסיון תאפשר לו להוכיח "כי המשרד במקום לא היה של תנועת כך אלא מטה אידיאולוגי למען העם והארץ".

העותר מוסיף וטוען, כי "בלאו הכי לאורך כל שנותיו ופעילויותיו השונות, למצער הוא היה מודע לכך שמדינת ישראל נוקטת לגביו באמצעים שונים, וזאת רק על מנת להוכיח כי העותר ושכמותו נמצאים תחת מעקב הגם שנציגי השב"כ יודעים כי העותר לא מהווה ולא יהווה כל סכנה לבטחון המדינה או הציבור..".

במהלך הדיון בבקשה טען המבקש כי הדירה שבנדון אכן שימשה לו כמשרד, אולם – לטענתו – האיסור הוא לא על השמעת דעות והפצתם. האיסור על פי הפקודה חל על פעילות לטובת התנועות "כך" ו"כח", ופעילות שכזו לא התקיימה לטענתו במקום.

על כן, כך העותר, חשיפת החומר המחוסה תסייע לו, על פי השערתו, באיתור אנשים שנכחו באותה הדירה ולזימונם כעדי הגנה מטעמו להוכחת טענותיו לגבי אופי הפעילות שהיתה במקום. הוא איננו חולק כי הפרסומים המפורטים בכתב האישום נתפסו בדירה, אולם פרסומים אלה אינם עולים לטענתו כדי הסתה לגזענות או לאלימות כמיוחס לו בכתב האישום.

סקרתי בתמצית את טענותיו הסדורות של העותר, שכן יש בהן לתחום את זירת הבחינה והביקורת השיפוטית הנדרשת לעניין חיסוי הראיות, בהקשרו הקונקרטי של כתב האישום ושל מידת הפגיעה שעשויה להפגע בה הגנתו של הנאשם אם לא יוסר החיסיון, והדברים יבוארו בהמשך.

3.

בחלק הדיון שהתקיים בדלתיים סגורות הוצג בפני החומר המחוסה וב"כ המשיבה ונציגיה פירטו את עיקרי הדברים והשיקולים שעמדו ביסוד החלטת שר הבטחון להוצאת תעודת החסיון. ב"כ המשיבה, עוה"ד מ' קרשן, פירט את הליכי המיון והסינון שנערכו בחומרי החקירה הגולמיים. בראשונה מיון שנערך על ידי גורמי החקירה, ולאחר מכן מיון נוסף שנערך על ידי גורמי הפרקליטות. מטרת המיון והניפוי הדו-שלבי היתה לאתר את הראיות שיש להם קשר, ולו גם עקיף, להגדרת "חומר חקירה" כמובנו בסעיף 74 לחסד"פ, ולצמצם ככל הניתן מתוך אותו החומר את הראיות שיחוסו.

לאחר שנמסרו לי ההבהרות שנתבקשו על ידי מנציגי המדינה בדיון שבדלתיים הסגורות, נפניתי לבחון את מלוא החומר שהוצג לעיוני. העיון והבחינה שערכתי מובילים אותי למסקנה כי אכן המדובר בראיות שהושגו ממקורות שונים ובדרכי פעולה שונות ורגישות של גורמי מודיעין אשר חשיפתם (או חשיפת חלק מהם) עלולה לפגוע בבטחון המדינה ולסכן מקורות מידע ודרכי פעולה הנדרשים לעניין זה. מטיבם של דברים, לא אוכל כמובן להוסיף ולפרט מעבר לכך.

4.

משהגעתי למסקנה כי תעודת החסיון הוצאה למטרה שנקבעה לכך בחוק, נדרשת הבחינה הנוספת, והיא – האם קיימים נתונים או חומרים בחומר החסוי החיוניים להגנתו האפשרית של העותר במשפטו? שכן, אם כך הוא הדבר, ואם ראיה פלונית חיונית היא להגנתו של נאשם, כי אז לא יקיים בית המשפט את החיסיון אלא יורה על גילויה של הראיה (ר' ע"פ 889/96 מאזריב נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(1) 433, 437; וכן בש"פ 7236/07 אחמד קורד נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 24.9.07)).

לעניין זה של בחינת מידת חיוניותיה או חשיבותה של ראיה שבחומר המחוסה להגנת הנאשם, נפסק על ידי השופט (כתוארו אז) א' ברק, כי:

"יש לבחון את חשיבותה היחסית של אותה ראיה, תוך מתן משקל לראיה, בהתייחס לקשת האפשרויות שבין חשיבות אפסית לבין חיוניות מרובה. משנקבע משקל זה, יש להשוותו למשקלה הבטחוני של הראיה בחשיפתה. אם הראשון עולה על השני, יש לצוות על גילוי ...

המבחן, הקבוע בסעיף 44(א) לפקודת הראיות, מחייב בדיקה שהיא אינדווידואלית וספציפית. הוא מחייב בחינת ערכה ההוכחתי של הראיה במסגרת המשפט, שבו מבקשים את הגשתה ... בחינה זו, מטבע הדברים, אינה יכולה להיות אקדמית, אלא תכליתית וצמודה 'לעובדותיו של המקרה הנדון' (ע"פ 484/08, בעמ' 220). על בית המשפט לבחון את מסכת הראיות הקיימות, ואת מיקומה של הראיה במסכת זו ...

אין לו לשופט, במקרה זה, אלא ללמוד כמיטב יכולתו את מצב הראיות במשפט ואת עמדת הצדדים בשאלות השנויות במחלוקת ועל רקע זה להגיע להכרעה, כנדרש בסעיף 44(א) לפקודת הראיות" (ב"ש 838/84 ליבני נ' מדינת ישראל , פ"ד לח(3) 729, 739-738 (1984)).

5.

לא מצאתי בחומר הראיות המחוסה ראיה העשויה להיות בעלת חשיבות של ממש להגנתו של העותר בהליכי כתב האישום שהוגש נגדו.

בחינת העובדות הנטענות בכתב האישום אל מול טענות העותר – בעתירה שבכתב ובעת הדיון – מעלה כי אין בחומר שהוצג בפני ראיה העשויה להיות בעלת חשיבות להגנתו. זאת, הן במתווה קוי ההגנה האפשריים כפי שנפרסו על ידי העותר עצמו בעתירתו ובעת טיעוניו, והן במתווה סביר אחר.

עיון במכלול החומר שהוצג בפני לימדני כי חלקים נכבדים מאוד ממנו ספק אם ניתן כלל להגדירם כ"חומר חקירה" לעניין כתב האישום דנן. זאת, הן מתוך ריחוק הזמן והן מתוך ריחוק העניין המשמעותיים שבינם לבין הנטען בכתב האישום.

אשר ליתרת החומר החסוי, העולה כדי "חומר חקירה", לא מצאתי בו כאמור ראיה העשויה להיות משמעותית, שלא לאמר חיונית, להגנה אפשרית של העותר. התועלת הפוטנציאלית העשויה לצמוח להגנת העותר, אם בכלל, מאותם המרכיבים שבחומר המחוסה, הינה קלושה ביותר. אדרבא, רובם ככולם אינם מאינטרס ההגנה.

6.

נוכח כל המפורט לעיל, אני מחליט לדחות את העתירה.