רע"פ 3878/05 יעקב בנגוזי נ. מדינת ישראל

1.בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט ח ' כבוב ) בע"פ 71624/04, אשר דחה ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בפתח-תקוה אשר הרשיע את המבקש, על פי הודאתו, בגין נהיגה בזמן פסילה, וגזר עליו עונש מאסר בפועל לתקופה של 12 חודשים, הפעיל בחופף עונש מאסר על תנאי של 12 חודשים, וכן גזר עונש של 12 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים, פסל את רשיון הנהיגה שלו למשך 3 שנים והטיל עליו קנס כספי. בקשת רשות הערעור מופנית הן כנגד הכרעת הדין והן כנגד גזר הדין.

2.כתב האישום שהוגש נגד המבקש ייחס לו עבירה של נהיגה בזמן פסילה. המבקש, אשר לא היה מיוצג, הודה בבית המשפט לתעבורה במיוחס לו בכתב האישום. בעקבות הודאתו, הוא הורשע בדין. בית המשפט לתעבורה הציע למבקש להתייעץ עם עורך דין בטרם ייגזר דינו, אך הוא עמד בסירובו לקבל יעוץ משפטי. בית המשפט גזר, אפוא, את דינו בהתאם למפורט לעיל.

3.המבקש ערער לבית המשפט המחוזי הן כנגד הכרעת הדין והן כנגד גזר הדין. ביום 16.1.2005, נתן בית המשפט המחוזי פסק דין חלקי בו דחה את טענות המבקש המתייחסות לפגמים שנפלו, לטענתו, בהרשעתו. אשר לגזר הדין, הוא נעתר לבקשת בא-כוח המבקש והורה על הגשת תסקיר בעניינו בטרם יתן את החלטתו.

4.תסקיר מבחן שהוגש המליץ להימנע מהטלת עונש מאסר בפועל על המבקש. בעקבות הגשתו, ניתן פסק דין משלים, אשר דחה את ערעורו של המבקש גם על גזר הדין. בית המשפט קבע כי, גם לאחר עיון בתסקיר, אינו רואה מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט לתעבורה, התואם את מדיניות הענישה המקובלת והראויה. המבקש עותר עתה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

5.טענת המבקש היא כי נגרם לו עיוות דין בבית המשפט לתעבורה, וזאת עקב העובדה שלא היה מיוצג ולפיכך לא השכיל להבין את חומרת המעשה המיוחס לו ואת תוצאות הודייתו בו. לטענתו, בית המשפט לא עמד בחובת השמירה על זכויותיו כנאשם לא מיוצג, ובכלל זה לא הורה על מינוי סניגור ציבורי לייצגו. כן טען המבקש, כי אמנם הודה לכאורה בעובדות האישום, אך ניתן מדבריו ללמוד כי סבר בתום לב שהפסילה שהוטלה עליו בעבר אינה מתייחסת לרשיון נהיגה צרפתי שהיה ברשותו בעת ארוע הנהיגה נשוא האישום בהליך זה, ובשל כך יש לראותו כמי שכפר למעשה בכתב האישום ולא הודה בו.

אשר לגזר הדין, טוען המבקש כי הוראת בית המשפט המחוזי על הגשת תסקיר מבחן בעניינו, ומנגד, אי-קבלת המלצות התסקיר, משקפים סטייה חמורה מהליך שיפוטי ראוי, העלול לפגוע באימון הציבור במערכת השפיטה. כן מדגיש הוא את נסיבותיו האישיות המיוחדות – היותו אב ל-10 ילדים, מפרנס יחיד, מחנך ורב המנהיג את קהילתו; כמו כן הוא מצביע על נסיבות קשות אשר אשתו שרויה בהן.

6.המשיבה בתשובתה עומדת על כך כי בית המשפט לתעבורה עמד בחובתו כלפי המבקש בתור נאשם בלתי מיוצג, בכך שאיפשר לו למסור את מלוא גרסתו, ודאג שתגובתו על כל פרטיה תירשם בפרוטוקול תוך עמידה על כך שיבין את כל פרטי ההליך ומשמעותו. המבקש אכן הבהיר את עמדתו החד-משמעית לגבי האישומים נגדו, ומשהתברר לבית המשפט כי הוא מבין את משמעות ההליך המשפטי המתנהל לגביו, לא היתה חובה להפנות את עניינו לסניגוריה הציבורית.

7.דין העתירה להידחות. נכון הוא כי כאשר נאשם עומד בפני בית המשפט ללא ייצוג, חלה על בית המשפט "חובה מוגברת" להגן על זכויות הנאשם, בין היתר בדרך של מתן הסבר, הדרכה והנחייה לגבי משמעות ההליך המתנהל נגדו והשלכותיו (י' קדמי, על סדר הדין בפלילים , חלק ב' עמ' 791). חובה זו באה לידי ביטוי, בין היתר, בכך כי בכל מקום בו קיימת על-פי חוק סדר הדין הפלילי חובה על בית המשפט לתת הסבר לנאשם, כי אז, על ההסבר להיות "ממשי, ענייני, ויעיל ככל האפשר, תוך הדגשת הסיכונים שראוי שהנאשם יראה לנגד עיניו, שעה שהוא נדרש לקבל החלטה בעקבות ההסבר" (קדמי, שם).

בענייננו, בית המשפט לתעבורה הסביר למבקש הסבר היטב את מצבו, וציין בפניו כי הוא עומד בפני עונש מאסר, ושב והציע לו להתייעץ עם עורך דין בטרם יגזור את דינו. במצב דברים זה, כאשר הנאשם מודע לפרטי האישומים כנגדו ואף מודה בהם, ונתבקש לשקול מינוי סניגור ושלל זאת, נתמצתה חובתו של בית המשפט להגן על זכויותיו הדיוניות של הנאשם הבלתי מיוצג. דברים אלה מקבלים משנה תוקף נוכח העובדה כי המבקש לא השכיל גם כיום, להצביע על טענה כלשהי אשר אילו היתה עולה בעבר, היתה עשויה לשנות את פני הכרעת הדין שניתנה בעניינו. אי לכך, אין לומר כי למבקש נגרם עיוות דין כלשהו בהרשעתו.

8.גם לענין גזר הדין, דינה של הבקשה להידחות. כלל הוא מלפנינו כי לא תינתן רשות ערעור בעניינים של חומרת עונש, אלא במקרים חריגים ומיוחדים (רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל ). מקרה זה אינו נכלל בגדר עניינים אלה. העבירה אותה עבר המבקש היא חמורה ויש לבטא את חומרתה בענישה מרתיעה. נהיגה בכבישי הארץ בזמן פסילת רשיון טומנת בחובה סיכונים רבים לבטחונם של נוסעים ברכב והולכי רגל. יתר על כן, ולא פחות מכך, היא משקפת התייחסות של ביזוי החוק וצווי בית המשפט. עניינו של המבקש חמור פי כמה, נוכח העובדה שנהיגתו במצב של פסילת רשיונו נעשתה בעת שהיה תלוי נגדו מאסר על תנאי של 12 חודשים בגין עבירה קודמת של נהיגה בזמן פסילת רשיון. בנסיבות אלה, אין צורך בחיזוק נוסף למסקנה המתבקשת כי מדובר בנאשם המזלזל זלזול עמוק בחוק, בצווי בית המשפט, ובחובתו הבסיסית לקיים את הכללים שהחברה קבעה להבטחת חייהם ושלומם של בני הציבור. בסופו של דבר, בית המשפט הסתפק בהטלת 12 חודשי מאסר בפועל על המבקש בחופף לתקופה זהה שנגזרה עליו בגין הפעלת עונש המאסר על תנאי שהיה תלוי כנגדו. בנסיבות הענין, ונוכח החומרה העולה מעבריינותו החוזרת ונשנית של המבקש, העונש שהוטל עליו אינו חמור כלל ועיקר. התייחסותו המקלה של שירות המבחן, אשר מטבע הדברים מתמקדת בהיבט האינדיבידואלי הקשור בנאשם ואינה בוחנת את האינטרס הציבורי הכללי, הגם שהיא מהווה שיקול חשוב בענישה, אינה יכולה לשמש שיקול מכריע במקרה זה, בו נדרש מסר הרתעתי ברור ותקיף כנגד נאשם שאינו יודע מורא החוק מהו, וחוזר ומפר צווים וחוזר ומסכן את הציבור ללא רתיעה.

בסמוך לפני מתן החלטה זו התקבלה בקשת המבקש להוספת אסמכתאות חדשות. אין בחומר זה כדי לשנות ממסקנותי כמפורט לעיל.

לאור האמור, דין הבקשה להידחות.