בש"פ 9342/09 חמד משהראוי נ. מדינת ישראל

1.

העורר נעצר בתל אביב ביום 9.11.09 כשהוא נוהג אופנוע ללא רישיון. בשל כך הוגש נגדו כתב אישום המייחס לו עבירות תעבורה שונות, ובכלל זה עבירה של נהיגה בזמן פסילה, נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף, שימוש ברישיון נהיגה מזויף, ושימוש ברכב ללא פוליסת ביטוח בת תוקף לפי סעיפים 67, 10, 38(1) ו- 62(9) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: הפקודה) ולפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970. בד בבד עם הגשת כתב האישום, עתרה המדינה לעוצרו עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו, ובקשתה התקבלה על-ידי בית המשפט לתעבורה (כב' השופט י' ויטלסון ). בהחלטתו ציין בית המשפט לתעבורה כי דבר איננו מרתיע את העורר – שלחובתו שורה ארוכה של הרשעות בעבירות תעבורה – וחרף הזדמנויות שניתנו לו לתיקון דרכיו, הוא מתמיד בביצוען של עבירות תעבורה. בית המשפט לתעבורה הוסיף וציין, כי המפקחים שהוצעו לצורך שחרורו של העורר לחלופת מעצר אינם מאפשרים את שחרורו של העורר לחלופה.

2.

על החלטה זו הוגש ערר לבית המשפט המחוזי, אולם הוא נדחה. בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ח' כוחן ) נימק את החלטתו בעברו התעבורתי העשיר של העורר, אשר חרף גילו הצעיר צבר לחובתו לא פחות מ-39 הרשעות – לרבות בעבירות של נהיגה בזמן פסילה – ואת העבירות נושא כתב האישום הוא ביצע שעה שתלויים ועומדים נגדו שני תיקים נוספים שעניינם נהיגה בזמן פסילה, ובאחד בהם הוא אף הואשם בגרימת תאונה שבה נפגעה הולכת רגל. בית המשפט הוסיף וציין, כי בכל אחת מן הפעמים בהן נתפס כשהוא נוהג בזמן פסילה, הציג העורר רישיון נהיגה זמני שבהמשך התברר כמזויף. על רקע כל אלה, מצא בית המשפט כי לא ניתן לאיין את מסוכנתו של העורר באמצעות חלופת מעצר, ודחה את הערר.

3.

בערר שלפני ובדיון על-פה טען העורר, כי בניגוד לקביעתו של בית המשפט המחוזי, ניתן לאיין את מסוכנותו באמצעות חלופת מעצר, וכי המפקחים שהוצעו מטעמו הם ראויים ויוכלו לבצע מלאכתם נאמנה. העורר סבור כי לא היה מקום לחרוג בעניינו מן הכלל ולפיו אין נוהגים לעצור נאשמים בעבירות תעבורה עד לתום ההליכים נגדם, ולמצער, מן הראוי היה להורות על קבלת תסקיר שיבחן את אפשרות שחרורו למעצר בית. העורר מציין כי 20 יום לפני מעצרו נולד לו בן, וכי זהו שיקול שיש להתחשב בו במסגרת ההחלטה בשאלת המעצר. לבסוף נטען, כי טרם נקבע מועד להוכחות בעניינו של העורר ואף לא תאריך להקראה. בתשובתה עמדה המדינה על עברו התעבורתי המכביד של העורר, כמו גם על עברו הפלילי בעבירות אחרות. לעמדתה, בנסיבות העניין, אין לרחוש לעורר את האמון הדרוש לצורך

שחרורו לחלופת מעצר.

4.

עיינתי בגיליון הרישום הפלילי והתעבורתי של העורר. חרף גילו הצעיר הוא הועמד לדין והורשע במגוון רחב של עבירות, לרבות עבירות אלימות, סחיטה בכוח, הדחה בחקירה, תקיפה הגורמת חבלה של ממש, פריצה לרכב וחבלה במזיד בו, ועוד. אשר לרישום התעבורתי, הרי שמאז שנת 2002 נרשמו לחובתו של העורר לא פחות משלושים ותשע הרשעות תעבורה בגינן הוטלו עליו מספר עונשי פסילת רישיון. הסכנות הגלומות בנהיגתו של העורר ברורות, ובית משפט זה עמד לא אחת על כך נאשם הנוהג בזמן פסילה שנגזרה לו מהווה סכנה של ממש לציבור המשתמשים בכביש ואף משקפת זלזול בחוק:

"נהיגה בכבישי הארץ בזמן פסילת רישיון טומנת בחובה סיכונים רבים לבטחונם של נוסעים ברכב והולכי רגל. יתר על כן, ולא פחות מכך, היא משקפת התייחסות של ביזוי החוק וצווי בית המשפט... בנסיבות אלה, אין צורך בחיזוק נוסף למסקנה המתבקשת כי מדובר בנאשם המזלזל זלזול עמוק בחוק, בצווי בית המשפט, ובחובתו הבסיסית לקיים את הכללים שהחברה קבעה להבטחת חייהם ושלומם של בני הציבור" (רע"פ 3878/05 בנגוזי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.5.2005) פסקה 8 להחלטתה של השופטת פרוקצ'יה).

המסוכנות הנשקפת ממילא מן העורר, לאור עברו, מתעצמת נוכח כך שאת העבירות המיוחסות לו בכתב האישום הנוכחי ביצע העורר שעה ששני תיקים העוסקים בעבירות תעבורה תלויים ועומדים נגדו.

נזכור עם זאת, כי אנו מצויים בהליך מעצר ומצוות המחוקק היא כי לא ייעצר אדם עד לתום ההליכים, אלא "אם לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחירות הנאשם פחותה" (סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996). לכך יש להוסיף את ההשקפה, אשר נזכרה לא אחת בהחלטותיו של בית משפט זה ולפיה, מעצר עד תום ההליכים העבירות תעבורה הוא החריג ולא הכלל (וראו: בש"פ 2227/08 גריפאת נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 14.3.2008); מכאן, שהיה מקום לשקול חלופת מעצר. אלא שלהשקפתי, החלופה שהוצעה מטעמו של העורר לבית משפט השלום – בדמות אשתו ואחיו – נדחתה בדין. כפי שציינתי, לעורר עבר פלילי ותעבורתי מכביד ביותר, ובאופן שלא ניתן להשלים עמו, הוא נוהג פעם אחר פעם ברכבו בזמן שהוא נתון בפסילה. נתונים אלא אינם מאפשרים, לדעתי, לשחררו לחלופת מעצר בביתו או בבית משפחתו (והשוו: בש"פ 2010/09 אבו גאנם נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.3.2009) פסקה ח' להחלטתו של השופט א' רובינשטיין; בש"פ 9950/06 אבו חמד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.12.2006) פסקה 5 להחלטתה של השופטת א' חיות; בש"פ 10118/04 ג'באלי נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 16.11.2004)). בצד האמור, אין בידי להסכים לקביעת בית המשפט המחוזי השוללת באופן גורף כל חלופת מעצר. השאלה היא, אפוא, אם ניתן למנוע את הסיכון שנשקף לציבור מן העורר באמצעות חלופה אחרת. העורר יוכל, אפוא, להציע לשירות המבחן חלופה שונה מזו שהוצגה ונבחנה כמבואר לעיל. שירות המבחן ייבחן את החלופה שתוצע לו, ובתוך 21 ימים יגיש את עמדתו לגביה לבית המשפט לתעבורה. ככל שבית המשפט לתעבורה יחליט כי יש מקום לשחרר את העורר לחלופה שהוצעה – ואינני קובע, כמובן, מסמרות בשאלה זו – הוא ישקול שימוש באיזוק אלקטרוני, הפקדה כספית בסכום גבוה, ערבויות משמעותיות של המפקחים ושל העורר עצמו, ואפשרות למשטרה לערוך ביקורים במקום שייקבע לחלופת מעצר לצורך בדיקת קיומם של תנאי מעצר הבית. אני שב ומדגיש כי בדבריי אלה אין כדי לקבוע עמדה כלשהי בשאלת שחרורו של העורר לחלופה . ההכרעה בעניין זה תיעשה על ידי בית המשפט לתעבורה, אך בנסיבות המקרה שלפנינו ונוכח דפוסי התנהגותו של העורר, ראוי כי ככל שיוחלט על שחרור לחלופה הוא ייעשה תוך ניסיון להבטיח את הרחקתו המוחלטת של העורר מן הכביש ומכלי רכב.

הערר מתקבל, אפוא באופן חלקי, במובן זה, שהעורר יוכל להציע לשירות המבחן חלופת מעצר, אשר תיבחן על ידו. עד להחלטה אחרת של בית המשפט לתעבורה, יוותר העורר במעצר.