בש"פ 9950/06 כרמל אבו חמד נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט י' כהן) מיום 26.11.2006 אשר קיבל ערר שהגישה המשיבה על החלטת בית המשפט לתעבורה בחיפה (כב' השופט ש' יציב) והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים.

1.העורר עומד לדין בבית המשפט לתעבורה בעבירות של נהיגה בזמן פסילה, נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף, שימוש ברכב ללא פוליסת ביטוח בת תוקף, נהיגה ללא רשיון רכב תקף ואי ציות להוראות שוטר. העובדות הצריכות לעניין ביצוען של העבירות המיוחסות לעורר פורטו בשני כתבי אישום שהוגשו נגדו וזו תמציתן: על פי כתב האישום הראשון (פל' 601/06), נהג העורר ביום 30.10.2006 ברכב (להלן: הרכב) בדלית אל כרמל אף על פי שהוא פסול מלהחזיק רישיון נהיגה ולמרות שתוקף רישיון הנהיגה שלו, תוקף פוליסת ביטוח החובה ותוקף רישיון הרכב שבו נהג פגו. כאשר התבקש העורר לעצור בצד הדרך, לא ציית להוראות השוטר ונמלט בנסיעה מהמקום. על פי כתב האישום השני (פל' 602/06), יצא העורר ביום 14.11.2006 מחניון בית שכנו בדלית אל כרמל כשהוא נוהג ברכב ואף זאת למרות שנפסל מלהחזיק רישיון נהיגה ולמרות שתוקף רישיון הנהיגה שלו ותוקף פוליסת ביטוח החובה פגו.

2.עם הגשת כתבי האישום עתרה המשיבה למעצרו של העורר עד תום ההליכים, אך בהחלטתו מיום 19.11.2006 דחה בית המשפט לתעבורה את הבקשה וקבע כי אומנם קיימות ראיות לכאורה לכך שהעורר נהג ברכב ביודעו כי נפסל מלקבל ומלהחזיק רישיון נהיגה ונוכח עברו התעבורתי (14 הרשעות בעבירות תנועה, שבע מהן בגין נהיגה בזמן פסילה), קיים סיכוי שאם יורשע בעבירות המיוחסות לו ייגזר על העורר מאסר בפועל. יחד עם זאת, סבר בית המשפט לתעבורה כי נהיגת רכב בזמן פסילה אין בה כשלעצמה כדי ליצור סכנה לשלום הציבור ועל כן הורה על שחרורו של העורר ממעצר כנגד הפקדת עירבון כספי וכנגד ערבויות נוספות. לבקשת המשיבה, עיכב בית המשפט לתעבורה את ביצוע ההחלטה עד ליום 22.11.2006 על מנת לאפשר לה לערור על ההחלטה בעוד העורר נתון במעצר.

3.בהחלטתו מיום 26.11.2006 קיבל בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט י' כהן) את הערר שהגישה המשיבה בקובעו כי הצדדים אינם חלוקים על דבר קיומן של ראיות לכאורה להוכחת האישומים המיוחסים לעורר. אשר לעילת המעצר, ציין בית המשפט כי העבירות המיוחסות לעורר וכן הרשעותיו הקודמות בעבירות דומות ועונשי המאסר שהושתו עליו בגינן, כל אלה מלמדים על מסוכנותו ועל כך שענישתו עד כה לא היה בה כדי להרתיעו. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי הנהיגה בזמן פסילה המיוחסת לעורר מלמדת אף היא על מסוכנותו וכדבריו "נהג המתעלם מחוקי התנועה או מזלזל בשמירתם, הוא נהג מסוכן, המסכן את בטיחותם ושלומם של המשתמשים האחרים בדרך". לבסוף קבע בית המשפט כי בענייננו אין מקום לקביעת חלופת מעצר בציינו כי "מי שמפר באופן כה גס ושיטתי את צווי בתי המשפט, מעיד על עצמו, שחלופת המעצר שתקבע בעניינו לא תשיג את מטרת המעצר". מטעמים אלה הורה כאמור בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

4.מכאן הערר שבפניי, בו טוען העורר כי שגה בית משפט קמא בקובעו כי קיימות ראיות לכאורה נגדו ולטענתו גרסאות השוטרים עליהן מבוססים כתבי האישום אינן מגובות בתצלומים מספקים; עובדות האישום הראשון אינן מבוססות על תצלומים כלל וכן חסרים תצלומים מהותיים ביחס לעובדות כתב האישום השני (תצלומים של העורר נוהג ברכב או של הרכב בחנייה). העורר מוסיף וטוען כי אין כל הסבר מניח את הדעת לכך שהשוטרים הגיעו לביתו והודיעו לו כי הוא מעוכב לחקירה רק בחלוף יומיים לאחר אירועי כתב האישום הראשון וכחמש שעות לאחר אירועי כתב האישום השני. זאת ועוד, לטענת העורר המשטרה התרשלה בכך שלא בדקה את זהות הבעלים של הרכב אף שלטענתו הרכב לא היה כלל ברשותו, וכן בכך שלא בחנה את טענת האליבי שהעלה ולא אספה עדויות ראייה. טענה נוספת בפי העורר היא כי הליכי המעצר בעניינו היו בלתי חוקיים מן הטעם שלא מצוי בתיק החקירה דו"ח עיכוב או דו"ח מעצר כנדרש, ועוד הוא טוען כי משנעצר כלל לא הובא בפני הקצין הממונה, הקצין הממונה לא ערך כל בירור, טענותיו של העורר לא נשמעו, זכויותיו לא הוסברו לו ולא נמסרה לאיש הודעה על מעצרו. העורר מוסיף ומלין על כך שבית המשפט לתעבורה עיכב את ביצוע החלטתו למשך 72 שעות (מיום 19.11.2006 עד ליום 22.11.2006) וזאת בניגוד לסעיף 55 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-2006 (להלן: חוק המעצרים ) הקובע כי עיכוב הביצוע לא יעלה על 48 שעות מעת מתן ההחלטה. לבסוף טוען העורר כי המקרה דנן איננו נמנה עם אותם מקרים נדירים בהם יורה בית המשפט על מעצר עד תום ההליכים בעבירות תעבורה, במיוחד נוכח העובדה שנהיגתו לא גרמה לסיכון חיי אדם ונוכח העובדה שעברו הפלילי מתמצה בעבירות תעבורה. מכל מקום, כך טוען העורר, ניתן לאיין את מסוכנותו, בהנחה שזו קיימת, באמצעות חלופת מעצר שתבטיח כי לא ינהג ברכב. המשיבה, מצידה, תומכת בהחלטתו של בית המשפט המחוזי ומדגישה בטיעוניה את מסוכנותו הרבה של העורר ואת הרשעותיו הקודמות ולגישתה אין ליתן בו אמון בדרך של חלופת מעצר.

5.לאחר שבחנתי את חומר הראיות אני סבורה כי צדק בית המשפט המחוזי בקובעו שבמקרה דנן קיימות ראיות לכאורה להוכחת האישומים המיוחסים לעורר, נוכח הדו"חות שערכו השוטר ניר צור והשוטר פינטו בהם ציינו כי זיהו אותו בוודאות. הקשיים והתקלות שעליהם הצביע העורר בטיעוניו אין בהם כדי לשלול מסקנה זו. אשר לעילת המעצר, אף בעניין זה צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי נשקפת מן העורר מסוכנות לביטחון הציבור ולשלומו נוכח העבירות המיוחסות לו ונוכח העובדה כי עונשי המאסר שהושתו עליו עד כה בעבירות דומות לא הרתיעו אותו. בנסיבות אלה יש ממש בקביעתו של בית משפט קמא כי העורר נוטה לזלזל בחוקי התעבורה ואינו נרתע מלשוב ולבצע עבירות בתחום זה. אולם, בניגוד לבית המשפט המחוזי אני סבורה כי אין לשלול על הסף אפשרות של חלופת מעצר וכי יהא זה מרחיק לכת לקבוע כי בנסיבות העניין לא ניתן להשיג את מטרות המעצר באמצעות חלופה הולמת. כך למשל אם יוצעו על ידי העורר בנוסף לערבויות כספיות גם מפקחים מתאימים למשך כל שעות היממה, בצירוף איזוק אלקטרוני אינני מוציאה מכלל אפשרות כי ניתן יהיה להורות על חלופת מעצר במקרה הנדון. אני מורה, אפוא, על החזרת הדיון לבית המשפט לתעבורה על מנת לאפשר לעורר להציע חלופה מתאימה שתיבחן לגופה על ידו. עד למתן החלטה אחרת יישאר העורר במעצר.